- במסגרת הערעורים נשמעה הטענה כי בנסיבות העניין נדרש היה להציב רף גבוה במיוחד להוכחת התביעה שכנגד ולא להסתפק במבחן הרגיל של "מאזן הסתברויות" כמקובל בהליכים אזרחיים. טענה זו איננה משוללת יסוד. לצורך הגנה של אמת בפרסום בתביעת לשון הרע, נקבע כי "עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה", וככל שהדיבה חמורה במיוחד – "היא מחייבת הבאת כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 187-186 (1987)). הלכה דומה נקבעה לעניין הוכחת טענת מירמה בהליך אזרחי: "כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, [פורסם בנבו] פסקה 15 (11.4.2013)). בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986) ננקט ניסוח מרחיב יותר, לפיו: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". ברוח דברים אלה, אינני שולל כי הטוען לכך שהגשת תלונה במשטרה, ובפרט תלונה על עבירת מין, נעשתה בכזב ובזדון – יידרש לעמוד ברף ראייתי גבוה במיוחד (השוו: ע"א (מחוזי ת"א) 3006/07 א.פ. נ' מ.נ.ב.ס. [פורסם בנבו] (15.12.2011)). בטענה זו אינני נדרש להכריע במקרה הנוכחי, שכן גם אם היא תתקבל, עדיין התשתית הראייתית שהונחה לביסוס התביעה שכנגד היא כה רחבה ואיתנה, שהיא עומדת גם ברף הוכחתי מעין זה.
--- סוף עמוד 70 ---
הפיצויים
- בית משפט קמא חייב את המערערות לשלם לאורי פיצויים כלהלן: ר"ש – 350,000 ₪ בגין נזק לא ממוני; ד' ור' חוייבו, כל אחת, בפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע; מ' חויבה לשלם 150,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע; ט' חויבה לפצות את אורי בסכום של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 50,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע.
- אמנם אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב באומדן הנזק, אך במקרה דנא פסק הדין לוקה בפגמים הטעונים ריפוי.