ראשית, מקריאת פסק הדין לא ברור אם מדובר בהערכת הנזק הכולל שנגרם לאורי וחולק בין המערערות על פי חלקן היחסי בפרשה, או שכל מתלוננת חוייבה באופן עצמאי ונפרד.
שנית, ועיקרו של דבר. לאחר שבית המשפט קבע כי הוכח נזק בלתי ממוני, ופיצה את אורי בגינו, לא היה מקום לפסוק בנוסף לכך פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי ללא הוכחת נזק, כשמו כן הוא, ואין מדובר בפיצוי "בונוס" (לחיקוקים שונים הקובעים "פיצוי ללא הוכחת נזק" ולהבחנה בינם לבין "פיצויים לדוגמה" ראו בפסק דיני בבג"ץ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת [פורסם בנבו] פס' 36 (15.4.2015) (להלן: עניין אבנרי)). מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדוייק) והן בגין נזק בלתי ממוני. יצויין כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה. פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר (שנהר, עמ' 367).
שלישית, יש טעם בטענה כי בית משפט קמא פסק לזכותו של אורי פיצוי כפול, כאשר הפיצוי עבור "נזק בלתי ממוני" נפסק גם לפי עוולת הרשלנות וגם לפי עוולת לשון הרע.
--- סוף עמוד 71 ---
אימוץ קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובחירת מסלול "נקי" יותר מבחינה משפטית, מובילים למסקנה כי אורי זכאי לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע בגין נזק בלתי ממוני.
- פסיקת פיצויים לטובתו של נפגע מהוצאת שם רע מקדמת שלוש תכליות שונות, אשר נמנו על-ידי השופט ע' פוגלמן:
"ראשונה היא התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע[...]. בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו. שנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר' [...] שלישית ואחרונה היא התכלית העונשית(אשר לעתים נכרכת בתכלית החינוכית-הרתעתית),הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע" (עניין עזור, פסקה 59; ההדגשות במקור).