ישראל [פורסם בנבו] (10.11.2011), ואין ספק כי הם הולמים גם במקרה זה: "התנהגות קורבנות אונס כלפי מי שאנסן מורכבת היא, ובפרט במקרים של אונס בין מכרים" (שם, בפסקה 135). לכך יש להוסיף את השתייכותם של כלל הצדדים לקבוצה חברתית סגורה, שאף חברי סבור כי הייתה משמעותית לנמנים עמה. העובדה שהמתלוננות היו חברות בקבוצה חברתית מצומצמת והתלוננו כולן במהלך אותו פרק זמן, בשלב שבו אורי כבר לא היה חלק מן הקבוצה, עשויה גם להעיד על קושי להתלונן כל עוד הוא תפקד כחבר בה, ואף כזה המקורב למנהיגת הקבוצה. קושי מסוג זה אינו מיוחד רק למקרים שבהם הפוגע הוא חלק מהתא המשפחתי או שבהם הנפגע הוא קטין. אינני סבורה כי יש בסממנים אלה כדי ללמד שהמתלוננות אכן נאנסו. אולם, אני סבורה כי אין בהם אף כדי להוכיח באופן מובהק כי לא נאנסו. במלים אחרות, לשיטתי, אין מדובר בהיסקים לוגיים, אלא רק באפשרויות ובהנחות.
- שלישית, חברי השופט עמית הלך בעקבותיו של בית המשפט המחוזי בכך שייחס משקל רב למה שכונה בשם "תוכנית הנאנסות", היינו הפגישה שבה תוכננה אסטרטגיה לניהול המאבק המשפטי והציבורי באורי. חברי, כמו בית המשפט המחוזי לפניו, ראה בכך "אקדח מעשן" שיש בו כדי ללמד על כך שהתלונות נגדו היו תלונות כזב. אף כאן אני סבורה שהדברים אינם חד-משמעיים כל עיקר, ולכן אינם יכולים לשמש אסמכתה לקביעה כי המתלוננות שיקרו. כפי שציין חברי, כל התלונות – מלבד התלונה של ד' – הוגשו למשטרה במהלכם של מספר חודשים בשנים 2009 ו-2010. התביעה האזרחית הוגשה אף היא בשנת 2010. לעומת זאת, הפגישה האמורה התקיימה רק בתחילת שנת 2011, זמן ניכר לאחר הגשת מרביתן של התלונות. יתר על כן, היא התקיימה לאחר שהתקבלה החלטת המשטרה להפסיק את הטיפול בתלונות. האם מכאן ניתן להסיק כי התלונות שהוגשו קודם לכן היו חלק מ"תוכנית זדונית"? אילו כך היה, ניתן היה לצפות כי תוכנית כזו תיערך מראש, ולא בדיעבד. אבקש להדגיש: אין מקום להתפעלות מתוכנה של הפגישה שהובילה לגיבוש "תוכנית הנאנסות". תוכן הפגישה אכן מעורר אי-נחת רבה, וייתכן שיש לדברים אף היבטים אתיים שאינם בפנינו. אולם, לא זו השאלה. השאלה היא האם הפגישה מעידה על הכזב בתלונות שהוגשו זמן מה קודם לכן? התשובה על כך רחוקה מלהיות חד-משמעית. אולם, ככל שהדברים נבחנים כאינדיקציה לאמיתותן של התלונות, אינני סבורה שהם מלמדים, כשלעצמם, על דבר.
- אם כן, מ"הצטברות" הדברים עליה מצביע חברי, ניתן אולי לומר כי הנתבעות שכנגד לא הרימו את הנטל שהוטל עליהן להראות כי הדברים התרחשו כפי שטענו, שכן יש שאלות רבות שנותרו ללא מענה. אולם, כאשר "מנקים" את קביעות המהימנות
--- סוף עמוד 93 ---