עליהן הצבעתי, לא ניתן לקבוע כי דבר מן הדברים שנטענו לא התרחש כלל. אני סבורה כי משנגרע חלק מן הבסיס להנמקתו של בית המשפט המחוזי התוצאה אינה עוד שהוכח כי התובעות לא דוברות אמת, אלא שלא ניתן לקבל את תביעותיהן על בסיס העדויות שהובאו. במלים אחרות: התובעות ביקשו להוכיח X. הן לא הצליחו להוכיח X, אך גם לא הוכח שלא Xהוא הנכון. לקביעה זו יש בענייננו משמעויות מורכבות, כמפורט להלן.
התביעה שכנגד: תביעת לשון הרע וההגנות מפניה
- 30. בענייננו, כאמור, אורי הגיש תביעה שכנגד שהנתבעות בה היו כל המתלוננות (לרבות ט' שכזכור התלוננה נגד אורי במשטרה אך לא הגישה נגדו תביעה) ו-ר"ש. לטענתו של אורי, ר"ש הייתה מנהיגת הקבוצה שאליה השתייכו המתלוננות באותה עת ושימשה כ"רוח החיה" שמאחורי כל הפעולות שננקטו נגדו. בכלל זאת היא עמדה, כך נטען, גם מאחורי הגשת התביעות. התביעה שכנגד התבססה בראש ובראשונה על עילות של הוצאת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק), וכן על עילות נזיקיות ועל עילות מחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה בדבר הפגיעה באורי בדרכים הבאות: הגשת תלונות למשטרה; הגשת תלונות ללשכת עורכי הדין; והשתתפות בהפגנות שבהן הושחר שמו – בכפוף לכך שלא כל הנתבעות שכנגד השתתפו בכל הפעולות האמורות. מלכתחילה נסבה התביעה שכנגד גם על הפרסומים הרבים באינטרנט שנגעו לאורי, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח קשר בין הנתבעות שכנגד לבין פרסומים אלה, ולכן איננו עוסקים בכך, כפי שהסביר גם חברי.
- בקבלתה של התביעה שכנגד התבסס בית המשפט המחוזי על הקביעה העובדתית שלא היו דברים מעולם. על כן, הוא קבע כי התלונות שהגישו התובעות וט' היו תלונות כוזבות, וכי ממילא הן הוגשו כדי לפגוע באורי בחוסר תום לב. כפועל יוצא, כך קבע, היו פסולים גם כל המעשים האחרים הקשורים בכך (התלונות הנוספות ללשכת עורכי הדין וההשתתפות בהפגנות). אולם, כפי שהסברתי לעיל, הגם שאינני סבורה כי יש להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי באשר לדחיית תביעותיהן של שלוש המתלוננות, עמדתי היא שהקביעות אשר עליהן ביסס את קבלת תביעתו של אורי אינן יכולות לעמוד. בנסיבות העניין, כאמור, אני סבורה שלא הוכח פוזיטיבית ש"לא היה X", אלא רק ש"לא הוכח X".
--- סוף עמוד 94 ---
- אכן, אין ספק כי ההאשמות שהוטחו באורי הן האשמות חמורות, וכי השמעתן היא בגדר "לשון הרע" per se. הדברים פשוטים. אולם, לא זו השאלה. השאלה היא האם עומדת לנתבעות שכנגד אחת ההגנות לפי דיני לשון הרע.
- לענייננו רלוונטיות שתי הגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע – הטענה של אמת בפרסום (בגדרו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) והטענה של "תום לב" (בגדרו של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע). לכאורה, אלה הגנות נפרדות. עם זאת, בנסיבות העניין, נוצר מצב של "קריסה" חלקית שלהן זו אל תוך זו – מאחר שהקביעה לפיה התלונות היו תלונות כזב שללה מן הנתבעות שכנגד הן את הגנת האמת והן את הגנת תום הלב באבחה אחת. לעמדתי ההכרעה בדבר התקיימותן של ההגנות האמורות צריכה להיות שונה. אתייחס אפוא בנפרד לשאלת ההגנות הרלוונטיות לשלוש ההתנהגויות שעומדות במרכז הדיון – הגשת תלונה למשטרה; הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין; השתתפות בהפגנה. כפי שיוסבר בהמשך, לשתי ההתנהגויות הראשונות רלוונטית הטענה של "תום לב", בעוד שלאחרונה מביניהן רלוונטית הטענה של אמת בפרסום. להבחנה זו בין סוגי ההגנות יש, בנסיבות העניין, חשיבות רבה, כמפורט להלן.
- תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה – אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, ובמקרה שלנו, תלונה לפיה אשה הותקפה מינית, היא "על פניה" לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975); חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 213 (20055) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). עם זאת, מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב"זרימת מידע" לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, "מטריית מגן" מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב, הכול כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
- בית המשפט המחוזי קבע כי הגנה זו לא עמדה למתלוננות משום שלשיטתו תלונותיהן היו כוזבות, וממילא הגשתן בידיעה שהן כוזבות מובילה למסקנה שלא הוגשו בתום לב, כפי שנדרש בחוק. חברי, השופט עמית, סבור כי בצדק נקבע כך. לשיטתי, לעומת זאת, לא הוכח באופן פוזיטיבי כי התלונות היו כוזבות, אם כי גם תוכנן לא הוכח כדבעי. בנסיבות אלה, עומדת למתלוננות חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, ולא ניתן לומר שהתלונות הוגשו ביודעין ובזדון,
--- סוף עמוד 95 ---