למשל ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל (19.7.87); תפ"ח (ת"א) 54/98 מדינת ישראל נ' יקירביץ' בעמ' 28 (20.1.04)).
- לאחר בחינה, סבורני שאין מנוס מייחוס משקל ראייתי לחובת הנאשם במישור זה. זאת, בשל שני טעמים מרכזיים.
- הראשון עניינו בפער שבין מצגיו של הנאשם לעניין יכולתו לתמוך את טענותיו, ובין "מבחן התוצאה". לאורך חקירותיו, כמפורט לעיל, חזר הנאשם וטען שיביא עדים לתמיכה בטענותיו, בדגש על "טענת השכיר", אך לא עשה כן. אפנה גם לדיון לעיל ב"טענת השריפה" אשר, גם לו היתה מתקבלת, התרחשה לדברי הנאשם בעיתוי שלאחר החקירה, ולמרות זאת לא הציג הנאשם בפני החוקרים מסמכים שיתמכו בטענותיו. לבסוף, הצהיר הנאשם בפני החוקרים שיביא את העדים לבית המשפט. גם במהלך פרשת ההוכחות חזר וציין כי יש ברשותו עדים שיתמכו בטענותיו וכך טען, למשל, כי יציג עדים לכך שחלוואני התייצב במשרדו וחתם עמו על הסכם העסקה בשם "מיזורי" (פ/91). לקראת פרשת ההגנה חזרתי והתרעתי בפניו כי עליו לזמן את עדיו. לאורך מספר ישיבות נמנע מלעשות כן. בעיתוי מתקדם, בישיבה מיום 26.2.17, המשיך את המצג לפיו ברשותו עדים רבים שיתמכו בטענותיו כאשר ביקש זימונים לשורה ארוכה מאוד של עדים – עשרים ושישה במספר - שלטענתו הכרחיים להוכחת חפותו. אפשרתי זאת וציידתי את הנאשם בהחלטה מתאימה.
- בסופו של יום, הנאשם לא הביא את הרוב המכריע של עדים אלה לעדות. רק ארבעה מתוך עשרים וששת העדים הובאו, לצד עדים נוספים שכלל לא נזכרו באותה רשימה. בנוסף, כפי שנסקר לעיל, מתוך שמונה עדי הגנה שהעידו בפועל שלושה היו בעלי רלבנטיות רחוקה ביותר, אם בכלל, ואף אחד מהם לא סיפק ראיות שתוכחנה את "טענת השכיר" של הנאשם.
- הסבריו של הנאשם להימנעות זו מלהביא עדים ולהציג ראיות להגנתו, הן בשלב החקירה והן במשפט עצמו, לא היו אמינים. בנוגע לשלב החקירה טען שלא בטח בחוקרים (פ/210, ראו לעיל הדיון ב"טענת השריפה"), ובמקום אחר כי לא הבין את בקשת החוקרים ממנו להביא עדים ומסמכים להגנתו, וכי אינו זוכר "מה היה בדיוק" (פ/228 ש' 25-30). כפי שראינו, טענות מעין אלה אפיינו ניסיונות התחמקות רבים של הנאשם במהלך עדותו. בנוגע להימנעות מהבאת עדי הגנה למשפט העלה הנאשם שלל תירוצים לרבות קוצר הזמן, שהות בקופת חולים, חוסר מענה טלפוני ועוד - ראו למשל ההסברים בפ/228-229 מיום 1.3.17, השימוש החוזר ב"קופת החולים" בפ/258 מיום 6.4.17, והדיונים לעיל בתירוצי הנאשם אודות אי הבאתו של "אבו טאהר" ואודות הפניה לבנקים הפלסטינים. בנוגע לטענת חוסר הזמן, אוסיף ואציין כי זו הועלתה ביום 1.3.17 אך גם לישיבה הבאה, שנערכה ביום 6.4.17, לא הובאו לעדות הרוב המכריע של העדים שזימונם התבקש ביום 26.2.17.
--- סוף עמוד 53 ---
- הפער בין הצהרות הנאשם ל"מבחן התוצאה", והתנהלותו בנושא, הותירו רושם של מי שאין באמתחתו ראיות לגבות את טענותיו.
- מכאן לטעם השני, שעניינו בטיב תזת ההגנה: לו אכן הועסק הנאשם כשכיר בשלוש חברות שונות, לאורך שנים, בביצוע פרויקטים בהיקפים של מיליוני שקלים, סביר היה כי יוותר זכר ראייתי לכך: בעדויות (למשל של מי מהמעסיקים או של מי שטיפל בתשלום שכרו של הנאשם בחברות-המנפיקות) ובמסמכים (הסכמי העסקה, תלושי שכר וכיוצא בזה). הפער שבין ציפיה זו לבין חוסר יכולתו של הנאשם להציג ולו מסמך אחד שיזכיר את הסטטוס שלו כשכיר באותן חברות, הוא בולט. זאת בפרט נוכח נוהגו של הנאשם, לדבריו שלו, לשמור העתקי מסמכים לאורך שנים. גם בהקשר זה יש להזכיר את הסבריו הקלושים להעדרם של מסמכים או עדויות, דוגמת "טענת השריפה" שנדונה לעיל או גרסאותיו אודות הסיבה להעדרם של תלושי שכר. עוד אציין כי החוקר חיים כהן העיד שבדק ולא מצא ראיות שיתמכו ב"טענת השכיר" (פ/67), וכי בין העדים שאת זימונם ביקש הנאשם ביום 26.2.17, ושבפועל לא הובאו לעדות, היו עדים שלפי הראיות עבדו בשירות הנאשם לאורך שנים: אחים נוספים שלו, וכן מר אמנון קופלה שנטען כי שימש כמנהל עבודה מטעמו לאורך שנים ולמרות "תחלופת" שמות החברות-המנפיקות על החשבוניות שנמסרו בגין אותן עבודות (לפירוט ראו הדיון לעיל בעדותו של מר פרבר). ההימנעות מהבאתם של כל אלה אך מחזקת את הרושם כי לא יכלו לאשר את "טענת השכיר" שהעלה הנאשם.
- בשל כל אלה אני מוצא לזקוף את הימנעות הנאשם מהבאת עדים ומסמכים לחובתו. זהו אלמנט נוסף הפועל לביסוס אשמתו.
הקביעות שבעובדה