דיון ומסקנות
סדר הבאת הראיות ונטלי הראייה:
- בשלבים המוקדמים של הדיונים בתיק טען המערער כי על המשיב להתחיל בהבאת ראיותיו, הן על דרך השוואה לחריג הקבוע בסעיף 155 לפקודה (שוני בנטלי ראייה בנוגע לשומה שהוצאה בספרים קבילים) והן לאור העובדה כי טענות המשיב הן בגדר טענה לעסקה מלאכותית, כהגדרתה בסעיף 86(א) לפקודה.
בהחלטה שניתנה ביום 10/7/08, נדחתה בקשת המערער לשינוי בסדר הבאת הראיות וכן לשינוי בנטלי הראיות.
בשלב הזה של הדיון ניתן להבהיר, כי לאור כלל הראיות שהוצגו, אין צורך לחזור ולדון בשאלת הנטלים. שאלה זו, יכול שבית המשפט יידרש לה, כאשר בסיום ההליך, מצב הראיות מאוזן (עמ"ה (מחוזי-חי') 240/01 תחנת שירותי רכב רוממה נ' פקיד שומה חיפה. [פורסם בנבו] ניתן ביום 27/5/03); ע"ש (מחוזי-חי') 685/01 ייני נ' ממונה אזורי חיפה, [פורסם בנבו]. ניתן 8/10/03).
לא כך פני הדברים בענייננו.
סיווג תשלומי הדיבידנד המדווחים:
- המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת סיווג הסכומים ששולמו למערער במהלך שנות המס שבערעור ואשר דווחו על ידו כדיבידנד.
נקודת המוצא, כפי שציינה גם באת כוח המשיב, היא - גם בדיני המיסים ואולי בעיקר בתחום משפטי זה - שעסקה יש למסות על-פי תוכנה הכלכלי ועל-פי מהותה האמיתית, והצורה הפורמאלית שניתנה לאותה עסקה –ההסכמים שנעשו על ידי בעלי הדין – אינה הגורם המכריע לצורך זה. מסקנה זו אף אינה סותרת את עקרון חופש החוזים, המתווה הצורך בתיאום בין המהות האמיתית של העסקה ללבוש המשפטי הפורמאלי.
פקיד שומה רשאי ואולי אף חייב לבחון עסקה המובאת בפניו, על-פי טיבה הכלכלי-עסקי האמיתי, בין באמצעות המסלול של הדין הכללי - דיני התאגידים ובין במסלול של תחום דיני המס, המגביל את הנישומים לתכנון מס לגיטימי (ע"א 3415/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' יואב רובינשטיין ושות' חברה לבניין, פיתוח ומימון בע"מ, פ"ד נז(5) 915, 922, להלן: פס"ד רובינשטיין), במיוחד כאשר אופן חלוקת הרווחים בענייננו, כתשלומי "דיבידנד", חורג מן ההסדר החוזי.
--- סוף עמוד 11 ---
- אין בעובדה שחברה כינתה חלוקת רווחים בשם "דיבידנד", כדי לקבוע את מהות התשלום שבוצע. פקיד השומה אינו חייב לקבל את הגדרת החברה לחלוקת רווחיה, והוא רשאי, ואף חייב, לבדוק את מהות שירותיו של העובד לחברה, ואת ההקשר בו חולקו לו רווחיה של החברה. אם איפוא יתברר לאחר הבדיקה שאין מדובר בחלוקת דיבידנד אלא במתן בונוס לעובד, המחזיק גם במניות מיוחדות בה, הרי שיוכל פקיד השומה לראות בחלוקת הרווחים כהכנסת עבודה ולמסותם בהתאם.
המסקנה מן האמור, שתשלום מסוים אפילו כונה על ידי הצדדים כ"דיבידנד" ואפילו בוצע התשלום תוך הקפדה על הפרוצדורה הקבועה בדיני חברות לחלוקת דיבידנד ובחוזה שבין הצדדים בנושא זה, לא ייחשב בהכרח ככזה, אם המבחן המהותי אינו מצדיק מסקנה כזו (אמנון רפאל/מס הכנסה, שם עמ' 179).