כדי שמערכת יחסים בין ממונה לבין עובדת הכפופה למרותו תיחשב לגיטימית, בהתבסס על אוטונומיית הרצון החופשי והסכמתם של הצדדים לה, רובץ על בעל המרות נטל ראייתי כבד ביותר של הפרכת חזקת הניצול הגלומה בעצם מהותם של יחסים ממין אלה. בהתאם, משהציגה העובדת ראשית ראיה לביצוע מעשים הנטענים להיות הטרדה מינית שנעשו כלפיה על ידי בעל המרות, קמה חזקת הניצול העומדת לחובתו. על בעל המרות נטל ההוכחה המוגבר להפרכת חזקת הניצול וכל עוד לא הופרכה, עומדת חזקה זו בעינה.
- הפרכת חזקת הניצול משמעה הפרכת נסיבות ועובדות המגבשות עוולה של הטרדה מינית לפי חוק הטרדה מינית והפרכת "סממנים של ניצול יחסי המרות". במסגרת הפרכת חזקת הניצול ניתן לכלול גם את קיום חובת הדיווח לממונים על בעל המרות, שהיא מן האמצעים בהם נוקט המעסיק, למניעת הטרדה מינית.
אולם, טענת הגנה של בעל המרות על שקיים את חובת הדיווח כנדרש, או כי הסתיימו יחסי המרות כתוצאה מהדיווח, אין די בם כשלעצמם כדי להפריך את חזקת הניצול ולהסירה מכתפיו. כך למשל, כאשר נמצא בנסיבות המקרה, כי חובת הדיווח וההתרעה הינם פורמאליים בלבד, ואינם משנים מהותית מיחסי המרות, הישירים או העקיפים, בין הממונה לעובדת או לעובד במקום העבודה.
במסגרת זו, ובנוסף לעצם הדיווח הפורמאלי, על בעל המרות להפריך "סממנים של ניצול יחסי המרות" ובהם: פערי כוחות בעת תחילת הקשר 'הרומנטי' בין הצדדים; הזיקה בין קיום המגע המיני למקום העבודה; הסתרת הקשר או
--- סוף עמוד 67 ---
הצהרה עליו בגלוי; בחינת קיומם של פערי הכוחות הנמשכים גם לאחר הדיווח על הקשר; בחינת קיומן של מרות, או השפעה, במישרין או בעקיפין, גם לאחר הדיווח וכל כיוצ"ב.
טענת "הפיתוי"
- יסוד "ניצול המרות" הגלום בחזקה הסטטוטורית בהתקיים יחסי מרות, חל על מלוא היקפה של התנהגות בלתי הולמת מצידו של בעל המרות. כדי כך, שחזקת הניצול בהתנהגותו של בעל המרות עלולה להביא לפתחו עוולה של הטרדה מינית, בין אם יזם את המגע ובין אם נקלע אליו ביוזמת העובדת. וכבר נפסק, כי גם אם הוכח "כי היוזמה לקיום יחסי המין הגיעה מכיוונו של העובד אין הדבר שולל, בכל הנסיבות, את התקיימותה של הנסיבה בדבר ניצול מרות ביחסי עבודה" [28] וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. וכדברי חברתי השופטת וירט-ליבנה "בנסיבות מסוימות, סבורה אני כי גם היענות של ממונה ליוזמתה של מי שכפופה לו לפיתוח קשר כלשהו עמו, יכול להיחשב ניצול יחסי מרות".
טענת "הפיתוי" כמוה כטענת "הדחף הראשוני" הבלתי ניתן לריסון, העולה באינוס בכלל ובאינוס שתחילתו ברצון והסכמת צדדים לקיום יחסי מין. על טיעונים ממין אלה ושכמותם, אמר השופט א' א' לוי בעניין פלוני כי הינם "במידה לא מבוטלת תוצר של תפיסות חברתיות מוטות, הנכונות לשעתן, אך לא בהכרח לאחר מכן". והוסיף וציין:"על אף הפיתוי שבדבר, גברים כמו גם נשים מסוגלים, בכל שלב, להתנהג באופן רציונאלי ולרסן את מעשיהם. יכולת זו הינה מותר האדם מן הבהמה, אשר איננו עבד ליצריו אלא מושל בהם."[29]