שנית, את חוות דעתה מבססת חברתי, ברובה על פסיקה במישור הפלילי, להבדיל ממקרה דנא שעניינו במישור האזרחי, בו העובדות מעידות כי עסקינן במערכת יחסים בהסכמה, אשר המערערת היא היוזמת אותם, ואשר ארכה כשמונה חודשים.
שלישית, המבחנים אותם הצעתי בחוות דעתי מתמודדים הן עם ההיבט האנושי של מקום העבודה והן עם שמירה על תכלית החוק למניעת הטרדה מינית. בגישתי יש הגנה מפני ניצול יחסי מרות, בד בבד עם קביעת סייג לחזקת ניצול יחסי המרות וקביעת נורמה המחייבת פעולה אקטיבית ומפורשת מצד העובד הבכיר, לביטול יחסי המרות.
[16] סוף דבר - בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, לרבות דחיית הגרסה העובדתית של המערערת, מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת וירט-ליבנה, לפיה על המשיב לשלם למערערת פיצוי בשיעור של 35,000 ש"ח נכון להיום. זאת, בגין הטעות אותה עשה המשיב עת לא סירב לקיים יחסי מין עם המערערת, או לא פעל בתחילת מערכת היחסים להביא לביטול יחסי המרות ביניהם.
השופטת נילי ארד
- במחלוקת שנפלה בין חברי למותב, דעתי היא כדעתה של חברתי השופטת ורדה וירט-ליבנה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתה המלומדת והמעמיקה. זאת, הן לעניין התשתית העובדתית והמסקנות המתבקשות הימנה; הן לעניין התוצאה לפיה דין הערעור להתקבל משנמצא, כי "המערערת השכילה להוכיח את ההטרדה המינית שנעשתה כלפיה על ידי המשיב, תוך ניצול מרות, כאמור בסעיף 3(א)(2), 3(א)(3) או 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית"; והן לעניין הפיצוי המגיע למערערת. נוכח רוחב היריעה שנפרשה לפנינו בחוות הדעת של חברי למותב, אסתפק בהערות שלהלן.
החובה המוגברת החלה על בעל המרות, חזקת הניצול והפרכתה
- בכירוּת מעמדו של בעל המרות בחברה, הינה מעצם טיבה מקור סמכות וכוח לקביעת מעמדם המקצועי והחברתי של עובדי החברה, ולהשפעה על עתידם
--- סוף עמוד 66 ---
התעסוקתי. בהתאם, מוסכם על חברַי, הנשיא אדלר והשופטת וירט-ליבנה, כי הנורמות שנקבעו בחוק למניעת הטרדה מינית ובהלכה הפסוקה, מטילות על בעל המרות חובה מוגברת לנהוג בנאמנות, בתום לב ובזהירות במגעיו עם העובדים וביחסיו האישיים עמם.
מתוקף יחסי התלות האינהרנטיים בין בעל המרות לבין עובדיו ובשל פערי הכוחות בין הממונה לבין העובדים הנתונים למרותו, קמה חזקה סטטוטורית כי התקיים יסוד הניצול בהתקיים מצב אובייקטיבי של יחסי מרות [27]. מקור החזקה בהוראות סעיף (3)(א)(6) לחוק, במסגרתן פטר המחוקק את המוטרד, או המוטרדת, מלהוכיח כי לא היו מעוניינים בהצעות או בהתייחסויות שהמחוקק קבען כהטרדה מינית.