עקרון זה יסודו בתפיסה, שהטרדה מינית היא התנהגות בעלת אופי מיני, שהאדם כלפיו היא מופנית אינו מעוניין בה. לכן, נדרשת הישנות ההתנהגות והבעת היעדר העניין מצד המתלוננת.[9] אולם, במקרה שלפנינו משמדובר ביחסי מרות בין המערערת לבין המשיב, יחול על מערכת זו החריג שבסעיף 3(א)(6) לחוק. במסגרת חריג זה נשמטה הדרישה להביע התנגדות או אי הסכמה מצדה של מתלוננת, ועל משמעות חריג זה, הנוגע לענייננו, נדון להלן.
החריג לכלל הבעת חוסר העניין מצד המתלוננת
--- סוף עמוד 16 ---
- הכלל הוא, כאמור, שמתלוננת הטוענת להטרדה מינית תידרש להוכיח את קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מינית, וכי הראתה למטריד, שאיננה מעוניינת בהצעות או בהתייחסויות שהופנו אליה מצידו.
אולם, לכלל זה הקים המחוקק חריג המפורט באותו סעיף הגדרות, הוא סעיף 3(א)(6), שזה לשונו:
"(3)(א)(6) הצעות או התייחסויות, כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ה), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:
(א) לקטין או לחסר ישע – תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול, ואם מלאו לקטין 15 שנים – גם בלא ניצול יחסים כאמור, ובלבד שהמטריד אינו קטין.
(ב) למטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי – תוך ניצול תלות של המטופל במטפל.
(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות.
(ד) לתלמיד בכיתה י"ב, י"ג או י"ד, שאינו קטין, תוך ניצול יחסי מרות בלימודים.
(ה) לתלמיד או סטודנט, הלומד במוסד המקנה השכלה עיונית או מקצועית לבוגרים (בחוק זה – מוסד להשכלה לבוגרים), תוך ניצול יחסי מרות בלימודים."
דהיינו, בהטרדה מינית המופנית כלפי האנשים המנויים בסעיפים שלעיל, בנסיבות של ניצול יחסי מרות, לא יידרשו המתלונן או המתלוננת להוכיח, כי הראו למטריד שאינם מעוניינים בהצעות או בהתייחסויות המיוחסות לו.
הנחת היסוד במקרים אלו היא שהמוטרד אכן לא היה מעוניין בהתנהגויות אלו, אולם לאו דווקא נתן לכך ביטוי חיצוני.
--- סוף עמוד 17 ---
- החריג הקבוע בסעיף 3(א)(6) בא להקל מנטל ההוכחה המוטל על כתפי הטוענת להטרדה מינית, בשל המצב הנחוּת, יחסית, בין הטוענת טענה זו לבין מי שהיא כפופה לו.
מאחר שהחוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק כללי, שאינו מתמקד רק בהטרדה מינית בעבודה, מתייחס החריג לכלל גם להטרדה מינית, במוסד לימודי, במוסד רפואי או בעבודה. המשותף לכל אלו הוא יחסי המרות בהם נתונים המטריד והמוטרדת, ויחסי אי השוויון הבולטים בין מי שנמצא בעמדת הכוח והמרות, לעומת מי שבעמדת החולשה, אשר תלוי לרוב בבעל המרות.