לטענת התובעים, הנתבעת הפרה את ההסכם בכוונת זדון וגזלה את ציוד הגן מתוך מטרה להונות אותם. הנתבעת אף עשתה שימוש במוניטין שצבר "גן דרור" והעבירה את פעילות הגן לכתובת אחרת תחת השם "גן שרית".
התובעים דורשים פיצוי בגין תשלום דמי השכירות ששילמו במקום הנתבעת ממרץ 2014 ועד למועד בו הפעילו מחדש את הגן בספטמבר (שישה חודשים בסכום של 44,190 ₪). עבור תקופה זו דורשים פיצוי גם על תשלומים הנלווים לשימוש מכוח הסכם השכירות לרבות תשלומים למשכיר עבור הציוד שהועמד לרשות הגן.
לצורך החזר הפעילות בגן תובעים את עלות שיקום הנזקים בסך של 22,360 ₪ כמו כן, דורשים פיצוי בסך 38,500 ₪ בגין הפעלת הגן בגירעון במשך 11 חודשים ובנוסף פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, עגמת נפש, אבדן זמן ואבדן הנאה, בסך 10,000 ₪. התביעה הועמדה על סכום כולל של 131,039 ₪.
טענות הנתבעת
- הנתבעת טענה כי הצעתו המקורית של התובע לא הייתה בדבר מכירת הגן אלא בתחילה הוצע לה להיות הגננת "המובילה" בגן תחת אחת הגננות אותה ביקש התובע לפטר. סוכם כי הנתבעת תיכנס לתפקיד זה לאחר שתשוב מנסיעה לחו"ל. ביום חזרתה ארצה, הפתיע אותה התובע עם הצעה אחרת במסגרתה ביקש למכור לה את הגן על זכויותיו והציוד שהיה בו בטענה כי אין הוא יכול לשאת יותר בניהול הגן. הנתבעת הסכימה להצעת התובע אולם טוענת כי התנתה את העסקה (טענה בעל פה) בכך שהצעת המכר תהיה מוסדרת וכי תנאי השכירות יועברו אליה באותם התנאים שהיו בין התובע למשכיר הנכס, לרבות הערבויות שהמציא התובע להבטחת תשלום דמי השכירות. נטען כי סוכם שבנה של הנתבעת ישמש כערב להסכם השכירות בדומה להסכם שהיה עם התובע שגם הוא הביא ערב להבטחת ההסכם.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע סכום של 43,000 ₪, סכום הגדול בהרבה מהתמורה שקיבלה וכן שילמה דמי שכירות לחודשיים ואת ההוצאות השוטפות עבור אחזקת הגן. מאחר והסתבר לנתבעת כי בעל הדירה דורש בטחונות שונים מאלו שדרש מהתובע, ובין היתר דרש ערבות בנקאית בסך 45,000 ₪, ומאחר והנתבעת לא יכלה לעמוד בדרישותיו, היא נאלצה לעזוב את הגן ולעבור למבנה חלופי ששכרה. הנתבעת העלתה טענות לא ברורות בנוגע להצעות שהעלה התובע כדי שתישאר במושכר, נטען כי התובע לא הסכים שהנתבעת תשלם את ההוצאות בהתאם לאסמכתאות תשלום שיעביר לה אלא דרש שתשלם לו מידי חודש סך של 3000 ₪. עוד נטען כי התובע אף הציע לנתבעת להשאיר את שכירות הגן על שמו ולשלם לו בתמורה 2000 שקלים מידי חודש.