"(א) חברה רשאית לאשר פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 254(א) ובלבד שנתקיימו כל התנאים האלה:
(1) נושא המשרה פועל בתום לב והפעולה או אישורה אינן פוגעות בטובת החברה;
(2) נושא המשרה גילה לחברה, זמן סביר לפני המועד לדיון באישור, את מהות ענינו האישי בפעולה, לרבות כל עובדה או מסמך מהותיים".
העולה מסעיף 255 הנ"ל הוא כי חברה רשאית לאשר פעולה שנעשתה על ידי נושא משרה בניגוד עניינים, אולם זאת רק כאשר נושא המשרה מתנהל בתום לב, וכשהאישור אינו פוגע בטובת החברה. תנאי נוסף ומשמעותי לתחולת הסעיף הוא כי עובר לדיון באישור, יחשוף נושא המשרה את העניין האישי שלו באופן מלא.
- המלומד ע' עמיר ליכט מתייחס בספרו (ר' עמיר ליכט דיני אמונאות 52 (2013) (להלן: "ליכט")) לחובת האמון, וקובע כי ניתן למצות את תוכנה בעזרת שני כללים עיקריים: איסור על ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא –
"בחינה מקיפה של המקורות מציעה כי ניתן למצות את תוכנה של חובת האמון בעזרת שני כללים: איסור על ניגוד עניינים וחובה לגלות גילוי מלא. החובה לפעול לטובת הנהנה, עם כל חשיבותה, אינה מספיקה כשלעצמה כדי לתת הדרכה בהבחנה בין מידות שונות של התחשבות בעניינו של הזולת".
בהמשך דבריו מציין ליכט כי הגילוי המלא צריך להיות אודות ניגוד העניינים האפשרי –
"באופן כללי, שומה על אמונאי לתת לנהנה גילוי מלא על כל אפשרות ממשית מוחשית לניגוד עניינים ולבטח על הפרת חובותיו כלפי האחרון"(ר' ליכט, בעמ' 303).
בעניין פאנגאיה התייחסה כב' הש' קרת-מאיר לחשיבותה של חובת הגילוי בהקשר של הפרת חובת אמון הנובעת מניצול הזדמנות עסקית של החברה (ס' 254(3) לחוק החברות). הש' קרת-מאיר התייחסה לחוק הישראלי הקובע את חובת הגילוי המוטלת על הדירקטור ונושא המשרה כאחת מחובות האמון במסגרת סעיף 254 לחוק החברות. לגישתה, יש להעדיף את הזרם בפסיקה האמריקאית על פיו יש לגלות מראש כל מידע רלוונטי המתייחס לניגוד עניינים אפשרי עם החברה (שם, בעמ' 26-30).
- לאור האמור לעיל, נבחן את השאלה האם אישרה החברה את ניגוד העניינים של עופר, וכן האם ניתן על ידי עופר גילוי מלא לחברה בהקשר זה. מאחר שעופר פעל במצב של ניגוד עניינים, הרי הנטל מוטל עליו להוכיח הן את אישור החברה לעסקאות, והן את העובדה שאישור כזה – אם ניתן - ניתן על סמך גילוי מלא מטעמו של כל המידע הנדרש אודות ניגוד העניינים שהוא היה מצוי בו. אני סבורה שעופר לא הרים את הנטל הזה.