בענייננו, לא הוצגו ראיות בדויות, אף לא מצגי שווא.
ועוד לעניין זה שם:
"שיטות חקירה פסיכולוגיות מוכרות היטב בספרות המקצועית, המצביעה על תהליך המתרחש בעשורים האחרונים לפיו לאחר שהתגבשו כללי חקירה האוסרים על הפעלת אלימות ואיומים החלו גופי החקירה לפתח שיטות חקירה פסיכולוגיות שנועדו להתגבר על כושר ההתנגדות המנטאלי של הנחקר [ראו למשל:J.H. Skolnick & R.A. Leo, The Ethics of Deceptive Interrogation, 11 Criminal Justice Ethics J. 3 (1992)]. השאלה היא מהם הגבולות הלגיטימיים של שיטות חקירה פסיכולוגיות? ובפרט, האם שיטת חקירה כגון "המונולוג הסוגסטיבי" היא תחבולת חקירה נפסדת? מיצוי הדין עם האשמים וחשיפת האמת דורשת ואף מחייבת היזקקות לתחבולות חקירה ובכללן גם תחבולות פסיכולוגיות. עמד על כך קדמי בהטעימו כי:
'כל חקירה – וככל שמדובר בעבירה חמורה ומורכבת יותר לדברים משנה תוקף – כרוכה, מטבע הדברים, ביצירת מועקה ומצוקה נפשית אצל החשוד. ברם, מועקה ומצוקה תולדת חקירה הוגנת וסבירה לחוד, ומועקה ומצוקה תולדת נקיטה באמצעים בלתי הוגנים לחוד. הראשונים, 'נסבלים' בלית ברירה והודיה הנמסרת על רקע קיומם אינה נפסלת; האחרים – נפסדים, פסולים ופוסלים כל הודיה הנמסרת בעקבות הנקיטה בהם' (שם, בעמ' 68).
נקיטת תחבולות חקירה פסיכולוגיות הן אמצעי הכרחי לשם ניהול חקירה אפקטיבית, כפי שהדגיש השופט א' ויתקון: 'לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע... אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא-ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים או, אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש 'הגינות' כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל'הישבר'; זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה' [ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352 (1974)]. ... הנה כי כן, חוקרי המשטרה רשאים, ולעתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות; אך על האמצעים שהם נוקטים להיות סבירים. ...במהלך השנים נדונו בפסיקתו של בית משפט זה טקטיקות חקירה פסיכולוגיות שונות כאשר ההכרעה לגבי הלגיטימיות שלהן נעשתה מתיק לתיק בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות. כנגזרת מכללים אלו התגבשה בפסיקה ההכרה בסמכות החוקרים להטעות את הנחקר ולהציג לפניו אף מצגי שווא. ואולם, נקבע כי בידוי ראיות, כמו למשל זיוף דו"ח בדיקת מעבדה והצגתו לנחקר, אסור מכל וכל (ראו למשל: קדמי, בעמ' 75, עניין פילצה, פסקה 20). זאת כאמור, בשל החשש כי מצגי שווא מסוימים עשויים להטות את שיקול דעתו של הנחקר ולהביאו למסירת הודאת שווא".