עובדות אלו עוברות כחוט השני בכתבי האישום המתוקנים.
- בכתב האישום המתוקן האחרון אין שינוי בתיאור העובדות של פרשיית נשאת או לרצף הכרונולוגי העולה הימנה. לעניין זה, ראה סעיפים 15 – 22 לכתב האישום המתוקן האחרון, הזהים בתכנם לכתבי האישום הקודמים בזיקה לפרשיית נשאת.
- ערב שמיעת הראיות בתיק (בתאריך 11.9.2013) הלין עו"ד גולן על ניסוחו הכוללני של כתב האישום המתוקן בשנית. לשיטתו, להבדיל מנאשמים אחרים אשר יוחסו להם טענות עובדתיות קונקרטיות בכתבי האישום, הרי שהטענות נגד הנאשם "יוחסו בעקיפין באופן כוללני וגורף ללא כל הבחנה ופירוט ביחס למעורבות או למודעות שלו למעשים". עוד ציין כי "מבנה זה של כתב האישום גורם להרחבת המחלוקת ולסרבול הדיון ומקשה ביותר על הגנתו של הנאשם" (עמ' 32 פר' מיום 11.9.2013). על רקע הערותיו, הוגש כתב האישום המתוקן האחרון.
- בנסיבות אלו, אל לו לסנגור להלין על עצם הגשת כתב האישום המתוקן האחרון, אשר נועד למקד העובדות בנאשם על אף שאין הן שונות במהותן מהעובדות המתוארות בכתבי האישום הקודמים. לפיכך, אין ממש בטענה כי הגנת הנאשם נפגעה עקב תיקון כתבי האישום, אף לא בטענה לעניין הרחבת חזית.
- זאת ועוד, בהתייחס לנשאת – הוא הודה, הורשע ודינו נגזר טרם שמסר עדותו. כתב האישום המתוקן וגזר הדין הוגשו (ת/6). לפיכך, נפרסה לפני ההגנה תמונה מלאה טרם שמסר נשאת עדותו.
- באשר לזהות נותן השוחד על ידי השותפות – אין מחלוקת שהמאשימה שינתה טעמה; בכתב האישום המתוקן האחרון גרסה כי היה זה רוני שמסר לנאשם כספי השוחד ואילו בסיכומיה גרסה כי השותפות עשתה כן מבלי לנקוב בשם נותן השוחד. מקור השינוי, בראיות שהוצגו במהלך ההליך. כפי שיבואר להלן, ניתנה לנאשם הזדמנות הולמת להתגונן כנגד שינוי עמדת המאשימה, כפי שגובשה אגב שמיעת הראיות ובסיכומים. לפיכך, אין בשינוי העמדה משום פגיעה בהגנת הנאשם.
ניהול החקירה המשטרתית
- ההגנה טוענת כי חקירת המשטרה את עדי התביעה המרכזיים – אלון, רוני ומועייד – לוקה בחוסר הגינות תוך "ייצור ראיות אקטיביות לחובת הנאשם". שיטת החקירה אופיינה בדרך של "הפרד, הפחד ומשול" והופעל על העדים - בזמנו נחקרים – לחץ לרבות שימוש בטכניקות שנועדו להפליל הנאשם בעבירה של קבלת שוחד.
- ההגנה הרחיקה לכת כאשר ייחסה לחוקרי המשטרה האשמות כבדות לפיהן הם שמו בפי הנחקרים עובדות חשובות, אשר עמדו במוקד התיזה החקירתית ועשו כן אגב פיזור הבטחות ונטיעת ציפיות בלב הנחקרים. כך, טוענת ההגנה, הביאו החוקרים את הנחקרים להודות בעבירה של קשירת קשר למתן שוחד לנאשם, הגם שאיש מהם לא הודה בעצם הענקת המתת. להיפך, כל אחד מהנחקרים שלל בתוקף את מתן השוחד לנאשם. משכך, טוענת ההגנה, לא הוכח היסוד העובדתי הנדרש בעבירה שעניינה לקיחת השוחד – יסוד המתת של כסף או חילופו, בכל דרך או צורה.
- לשיטתה של ההגנה, נקטו החוקרים שיטה מתודית, באמצעותה עשו שימוש ברגשות הנחקרים כדי להציל מפיהם גרסאות. טקטיקה זו הובילה להשגת יעדי החקירה באורח מתוחכם ומהיר. כך, תחילה יצרו החוקרים 'מניע' אצל הנחקרים להפללת חבריהם בדגש על הפללת הנאשם, אגב חרחור ריב בין שלושת השותפים, ליבוי כעס ושנאה זה כלפי זה. לאחר מכן, פרסו החוקרים אפשרות לכל נחקר בנפרד לקבל תמורה כנגד שיתוף פעולה. בהמשך, שתלו פרטים מהותיים על דרך הצגת שאלות מדריכות ולעיתים מסרו פרטים מוכמנים. חמור מכך, החקירה, כמו גם השיטה לא תועדו על פרטיהן. בדרך זו, גורסת ההגנה, כל אימת שהחקירה הגיעה ללב העניין, ניכרים בה 'חורים שחורים' שמקורם בהפרת כללי החקירה והחוק ככל שהדבר נוגע לחובת התיעוד. כתוצאה, עובדות דרמטיות להבנת הדינמיקה החקירתית שתוצאתן בגרסאות המפלילות לכאורה את הנאשם, אינן מתועדות.
- הטענות שהעלתה ההגנה - חמורות. דינן להידחות מהנימוקים להלן:
- בחקירותיהם במשטרה שמרו העדים לאורך זמן ממושך על זכות השתיקה. אלון ורוני ניהלו עם חוקריהם משא ומתן במגמה לזכות בהטבות והקלות כנגד מתן מידע. משבאו החוקרים לקראתם והציעו הצעות שונות – הגם שהטעימו כי יוגש נגדם כתב אישום – דחו העדים הצעותיהם כבלתי מספקות. סופו של יום, הודו העדים בחלק ניכר מהעובדות, הגם שכל אחד מהם דבק בגרסה כי לא מסר את כספי השוחד לנאשם, והשליך המעשה על חברו. על המשמעות המשפטית של גרסה זו – בהמשך. אין מדובר אפוא בעדים 'חלשים' ש'שיחקו' לידי חוקריהם. להיפך, העדים בחרו במה להודות ובמה לכפור.
- אמנם, הטיחו החוקרים בעדים עובדות מפלילות שנמסרו על ידי חבריהם אולם, אין פסול באמצעי חקירה זה המוכר כ'תרגיל חקירה'. יתירה מזו, המצג שהציגו החוקרים היה מצג אמת, הגם שאף אילו היו מציגים מצג שווא – לא היה בכך, למצער לא בהכרח, כדי לגרוע ממשקל העדויות או קבילותן. לעניין זה ראה ע"פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.08.2012):
"אכן, ככלל, אין מניעה כי חוקר יציג לנחקר מצג שווא ויטען לפניו טענות שאינן משקפות את המציאות כהווייתה (ראו: עניין פילצה, פסקה 20 והאסמכתאות הנזכרות שם). אך לצד זאת, נוהג הכלל לפיו אם השמיטה המרמה את הבסיס מתחת ליכולתו של הנחקר לעמוד על זכות השתיקה שלו הרי שזו תחבולה נפסדת (ראו: קדמי, בעמ' 74). החשש שמא המרמה תשמיט את הבסיס מתחת ליכולתו של הנחקר לעשות שימוש אפקטיבי בזכות השתיקה הביא לקביעת האיסור פרי ההלכה הפסוקה לפיו אל להם לחוקרים להציג לנחקר ראיות בדויות.