כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו ביחס למצגים אליהם נתייחס, כי הם הביאו אותם להתקשרות בהסכמים, וכי אלמלא המצגים הללו (כלומר אילו היו העובדות לאשורן ידועות להם), התובעים לא היו מתקשרים בהם.
- ראשית, מטעם התובעים כולם הוגש רק תצהיר עדות ראשית אחד, תצהירו של התובע 1. ואולם, התובע 1 לא יכול היה להצהיר בשמם של יתר התובעים אודות קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש בין מצגי השווא הנטענים לבין ההתקשרות של כל אחד ואחד מהם בהסכם השותפות. הדברים יפים ביתר שאת לאור העובדה שהתובע 1 הודה בחקירתו הנגדית כי הוא כלל אינו מכיר את התובעים האחרים (עמ' 21-22 לפרוטוקול 1). אין אם כן ספק כי הוא לא יכול היה להעיד בשמם אודות הטעמים שהביאו כל אחד ואחד מהם להתקשר בהסכם, ואודות ההשלכה שהיתה – ככל שהיתה – למידע כזה או אחר על החלטתם להתקשר בו.
אין די בטענת התובעים כי כלל התובעים נכחו באותה מצגת כדי להסיק כי כלל התובעים אכן הסתמכו בפועל על המצגים אשר הוצגו במסגרתה, כולם או חלקם, וכי כל אחד מהם התקשר בהסכם דווקא לאור פרט כזה או אחר שהוצג לו במסגרת המצגת (או כי הוא לא היה מתקשר בהסכם השותפות אילו היה מודע למידע המדויק). כל אחד ואחד מהתובעים היה צריך להוכיח בנפרד כי הוא עצמו הסתמך על מצגים אלה וכי הוא התקשר בהסכם עקב אותו המצג.
לא ניתן, לכן, בלא תצהיר של כל אחד מהתובעים הרלוונטיים, לקבוע כמימצא עובדתי כי מי מהתובעים התקשר בהסכם בעקבות מצגי השווא שהוצגו לו, וכי אילו היה אותו תובע מודע לעובדות לאשורן, הוא לא היה מתקשר בהסכם.
- בהיותם מודעים לקושי האמור, טענו התובעים בסיכומיהם בהקשר זה כי "אין ספק שכל אדם סביר, אשר היה מגלה כי שיקרו לו במצח נחושה, הטעו אותו והציגו לו מצגי שווא, לא היה מוסר את כספו בידי מי שהטעה אותו... הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר גם אם היו מוצגים מצגי האמת ביחס לפרויקטים נשוא התובענה דנן, כל אדם סביר לא היה מתקשר בעסקה" (פסקאות 22-23 לסיכומים מטעם התובעים).
אינני מקבלת את הטענה. כפי שפורט לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, כל תובע חייב להוכיח הסתמכות ישירה שלו עלצמו על המצגים שלגישתו היו מצגי שווא (ר' עניין ולנטין, לעיל). כדי לקבוע כי תובע מסוים התקשר בהסכם עקב טעות, יש לבחון לכן את המניעים של אותו תובע להתקשר בהסכם, ואין די בהנחה כזו או אחרת לגבי השאלה איך היה "אדם סביר" נוהג.