--- סוף עמוד 47 ---
143. עוד בפרשת חמד, שאליה הפנו הנתבעות נדונה הראייה השונה של סטנדרט הזהירות הנדרש במצבים שונים ובהתייחס למעוולים שונים. כך נכתב שם כי:
"סבירות ההתנהגות בעוולת הרשלנות ("ההתרשלות") אינה נבחנת בחלל ריק. היא תמיד פונקציה של הנסיבות ("באותן נסיבות": סעיף 35 לפקודה). אכן, "מי שנשען על מקל הליכה חייב לנקוט אמצעים שונים ממי שנשען על מקל דינמיט"... נסיבות אלו עשויות להיות "פנימיות" למזיק. ... במרבית המקרים נסיבות אלה הן חיצוניות למזיק ומשקפות את הנתונים (החיצוניים) שבמסגרתם התרחש האירוע המזיק. אכן, מושג הסבירות ממקם את האדם הסביר באירוע המזיק, והוא שואל אילו אמצעי זהירות יש לנקוט במצב דברים זה. לפנינו אפוא מעין סובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי, או ליתר דיוק מבחן אובייקטיבי המתחשב בנסיבות המיוחדות של האירוע. השאלה אינה כיצד היה אדם סביר שאינו חשוף לנסיבות המיוחדות של המקרה מתנהג; השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג. גם אם בחינת סבירות ההתנהגות נעשית, מטבע הדברים, לאחר זמן, המטרה הינה לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע אותה עת. הבדיקה אינה בראייה של חוכמה לאחר מעשה... הבדיקה היא בראייה של חוכמה בעת המעשה." (פרשת חמד, עמ' 507).
144. על רקע זה הצביע כב' הנשיא א' ברק בפרשת חמד, על כך ש"יש להתחשב בצורך של המזיק לקבל החלטה מהירה בלא שיוכל לבחון לעומק את החלופות השונות העומדות לפניו ובלא שיוכל להתכונן לכך מראש. עצם העובדה שנבחרה על-ידיו חלופה מזיקה – חלופה שבבחינה רגועה לא הייתה נבחרת – אין בה כדי להצביע על התרשלות" (שם, שם). בהתייחסו לפעילותם של כוחות הבטחון בתנאי לחץ עמד הנשיא ברק על האופן שבו יש לבחון אותן:
"אכן, כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילות של החלופות, והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה".... כן יש להתחשב בטעויות בשיקול-דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות. ודוק, מצב החירום אינו קובע אמת מידה מיוחדת של סבירות. מצב החירום הוא אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה. גם במצבי חירום יש שאדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו." (פרשת חמד, עמ' 508).
145. קיומו של מתחם שיקול דעת שאותו יש לכבד, בבואנו לבחון את התרשלותם של גורמי ביטחון ושיטור, עלתה גם בפרשת אגבריה, שאליה הפנו הנתבעות. כב' השופט א' לוי כתב שם:
"בבחינת פעולותיהם של גורמי הביטחון, על בית-המשפט להותיר בידי אלו שיקול דעת רחב באשר להפעלה הטקטית של כוחם. בחינתם השיפוטית של פעולות אלו, תוך קביעה כי פעולה פלונית עדיפה על פעולה אלמונית, יש להותיר למקרים בהם נהיר כי שיקול-הדעת היה מוטעה באופן קיצוני..."
--- סוף עמוד 48 ---
(פרשת אגבריה, פסקה 9, והשוו לדעת המיעוט של כב' השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן).
146. כב' השופטת ד' דורנר עמדה בחוות דעתה בפרשת חמד גם על ההיבטים הנוגעים לענייננו, והוא הזיקה שיש בין סכנת החיים הנשקפת לשוטרים, במקרה ההוא, לבין דרכי הפעולה המצופות מהם:
"פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על-פי סטנדרד המומחה הסביר בנסיבות העניין...
בגדר המיומנויות הנדרשות לפעילות שיטור נמנית השתלטות על הפרות סדר בקרב אוכלוסיה אזרחית במצבים העשויים לחייב שימוש באמצעים המסכנים את המתפרעים ואף את חייהם של עוברי אורח. ממילא חובה על המדינה, מעסיקתם של השוטרים, לדאוג לכך שתינתן להם הכשרה מתאימה. הכשרה זו היא המעניקה לשוטרים את מומחיותם ומבחינה בינם לבין אזרחים מן השורה. הכשרה זו צריכה להכין את השוטרים למכלול המצבים האפשריים שאליהם הם צפויים להיקלע במסגרת תפקידם. במסגרת זאת יש להדריכם ולתרגלם בנהלים לירי בנשק..." (עניין חמד, 516-517).
147. בין היתר מוכרת הבחנה בין אנשי כוחות הבטחון והמשטרה המצויים בשירות קבע, שפעולות הביטחון או השיטור הן במומחיותם והם עתירי ניסיון לבין חיילים או שוטרים בשירות חובה שבחינת דרך פעולתם היא שונה (ר' בג"צ 143/12 מוירא הארדן ג'ולאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 27, 30-32 (20.7.2014)).
148. ראייה זו המחילה על גופים שונים סטנדרט זהירות הנשען על המידע, הידע, הניסיון, היכולות הטכנולוגיות, ובעיקר על המומחיות שצברו בטיפול במצבים המצויים בלבת עיסוקם אינה ייחודית לחיילים או שוטרים והיא קיימת גם בתחומים אחרים (ר' ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936 (2002), ע"א 10691/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ז'אן קלוד מולר, פסקה 13 (28.8.2007), רע"א 2717/16 תאגיד המים מעיינות זיו נ' רעיה חן, פסקה 8 (17.8.2016)).