ברם אריאל מוסיף וטוען כי בכל מקרה, כל שעשה הוא שימוש מותר בשמו שלו. בפועל, טענתו היא כי הוא עצמו, בניגוד אולי לברגר קינג, נהנה מהגנה אישית בפני תביעתה של מקדונלד'ס, מכוח הוראת סעיף 47 לפקודה אשר נוסחו הובא לעיל. טענה זו אין לקבל.
הטענה מבוססת על קריאתה של הוראת סעיף 47 כאילו די בכך שאדם עושה שימוש בשמו שלו על-מנת לפטור אותו מאחריות. קריאה זו של הסעיף מתבססת על העובדה שאין הוראתו מסייגת במפורש את הזכות לשימוש בשמו של אדם הזהה לסימן מסחר. אולם פרשנות שכזו להיקף ההגנה שבסעיף חוטאת למטרתו, אינה תואמת את הנהוג בשיטות המשפט העיקריות, ועומדת היא בסתירה מוחלטת להלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה בעניין דומה. דינה אפוא להידחות.
20. תכליתה של הוראת סעיף 47 היא לייצב איזון בין שני האינטרסים המתנגשים במאבק בין ההגנה על סימן המסחר לבין ההגנה על זכותו של האדם לעשות שימוש בשמו הוא. מן העבר האחד ניצב האינטרס של הציבור, המבקש להתיר לאדם להשתמש בשמו שלו. על זכותו זו של האדם בשמו אמר הנשיא ברק בבג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים [6], בעמ' 770:
"שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד".
ביטוי חשוב לזכותו של האדם בשמו ניתן במקום עבודתו. האדם מבקש כי הישגיו, פרי עמל כפיו, יזוהו בציבור עמו. הוא מבקש לנצל זיהוי זה על-מנת שיוכל ליהנות מהכרה ומיוקרה מקצועית, ועתים גם על-מנת שיוכל להפיק לעצמו רווחים כספיים המבטאים את תשואת המאמצים שהשקיע במקום עבודתו. על-כן כחלק מזכות האדם לשם יש להתיר לאדם ליצור זיקה בין הטובין או השירותים שהוא מספק לבין שמו.
מן העבר האחר, ניצב אינטרס חשוב אחר, שהפקודה באה להגן עליו, והוא עניינו של בעל סימן המסחר בשמירה על זכות הקניין שלו בסימן (ע"א 715/68 פרו-פרו
--- סוף עמוד 337 ---
ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ [7], בעמ' 48), במיצוי ערכה, ובייחודה לו, של הזכות, לקטוף את הרווחים אשר מצמיח סימן המסחר (ראו גם פ' פרידמן "גניבת עין: הגנתו (החלקית) של המתחרה המסחרי כנגד פרסומת כוזבת של יריבו" [66], בעמ' 339-338). על חשיבותו של סימן המסחר לבעליו נכתב עוד בשנת 1927:
“...today the trademark is not merely the symbol of good will but often the most effective agent for the creation of good will, imprinting upon the public mind an anonymous and impersonal guaranty of satisfaction, creating a desire for further satisfactions. The mark actually sells the goods (F.I. Schechter “The Rational Basis for Trademark Protection” [75], at p. 819).