“We think that, in addition to and independent of that right of privacy... a man has a right in the publicity value of his photograph...Whether it be labelled a ‘property’ right is immaterial; for here, as often elsewhere, the tag ‘property’ simply symbolizes the fact that courts enforce a claim which has pecuniary worth.
This right might be called a ‘right of publicity’. For it is common knowledge that many prominent persons (especially actors and ball-players), far from having their feelings bruised through public exposure of their likenesses, would feel sorely deprived if they no longer received money for authorizing advertisements, popularizing their countenances, displayed in newspapers, magazines, busses, trains and subways. This right of publicity would usually yield them no money unless it could be made the subject of an exclusive grant which barred any other advertiser from using their pictures” (Ibid.,
at p. 868).
37. בית-המשפט העליון האמריקני ביטא דברים דומים בשנת 1977 בפרשה האחת שבה נידונה בפניו הזכות לפרסום. באותו מקרה היה התובע "אמן" אשר ביצע
--- סוף עמוד 350 ---
הופעות שבמסגרתן היה נורה מתוך תותח. כחלק מדיווח חדשותי על ביצועיו שודרה הופעתו זו, בת כ-15 השניות, במלואה בטלוויזיה. התובע תבע את חברת החדשות בגין הפגיעה בזכותו לפרסום. בפסק-דין, שלא תמיד חדות בו ההבחנות בין הזכות לפרסום לבין זכות היוצרים שבהופעה עצמה, קבע בית-המשפט, בדעת רוב, כי זכות הפרסום של התובע גוברת על חופש הביטוי של חברת החדשות, המוגן בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית. שופטי הרוב, מפי השופט וייט (White), ביקרו את ההישענות של בית-המשפט העליון של אוהיו באותה פרשה על תקדימים אשר נגעו לפגיעה בזכות לפרטיות:
“The differences between these two torts are important. First, the State’s interests in providing a cause of action in each instance are different. ‘The interest protected’ in permitting recovery for placing the plaintiff in a false light ‘is clearly that of reputation, with the same overtones of mental distress as in defamation’…By contrast, the State’s interest in permitting a ‘right of publicity’ is in protecting the proprietary interest of the individual... and [has] little to do with protecting feelings or reputation. Second... An entertainer such as petitioner usually has no objection to the widespread publication of his act as long as he gets the commercial benefit of such publication. Indeed, in the present case petitioner did not seek to enjoin the broadcast of his act; he simply sought compensation for the broadcast in the form of damages” (Zacchini v. Scripps-Howard Broadcasting Co. (1977) [38], at pp. 573-574).