דומה כי הטוענים כך ממעיטים יתר על המידה בערכה הכלכלי של הזכות לפרסום. בזכות עשויות להיות כרוכות הטבות כספיות בסכומי עתק (ראו למשל הנתונים המובאים בM.B. Jacoby, D. Leenheer Zimmerman “Foreclosing on Fame: Exploring the Uncharted Boundaries of the Right of Publicity” [84], at pp.
1330-1332); אלה יכולות לעלות בערכן על ערך ההכנסות שהידוען מפיק ממקצועו העיקרי. על-כן אין למהר ולפטור את תפקיד הזכות לפרסום כתמריץ, אפילו פחותה חשיבותה כתמריץ מחשיבותן, כתמריץ, של ההגנה על פטנטים וההגנה על זכויות יוצרים.
--- סוף עמוד 356 ---
45. הצדקה כלכלית אחרת לקיומה של זכות הפרסום כזכות קניין פרטית מתבססת על נחיצותו של ניהול יעיל של משאבים בתנאי מחסור. לפי שיטה זו, הכרה בזכותו של אדם בדמותו היא חיונית, שכן אחרת, יעשה שימוש-יתר בדמות למטרות פרסום, וכתוצאה מכך יאבד ערכה הפרסומי (R.A. Posner The Economics of Justice [71],
at pp. 255-256). יש החולקים על מידת הממשות של איום זה ועל מידת העניין הציבורי בניהול יעיל של השימוש בדמות הידוען בהתחשב בעובדה שהפרסום אינו משאב נדיר (D. Leenheer Zimmerman “Fitting Publicity Rights into Intellectual Property and Free Speech Theory: Sam, You Made the Pants Too Long!” [85],
at pp. 309-311).
46. הסבר אחרון לקיומה של הזכות לפרסום כרוך באופי של מושא ההגנה בידי הזכות – דמותו של האדם. הסבר זה חוזר ומדגיש את הקשר שבין זכות הפרסום הקניינית לבין שורשיה הראשונים בהגנת הפרטיות ומבקש הוא לראות בה זכות הקשורה בעבותות באישיותו של האדם:
The problem is that in the process of defining the right of publicity as a strictly economic property right..., the right of publicity lost a crucial part of its raison d’être as a right based on, and protective of, personal autonomy...
...
One could... (...consistently with existing societal and legal norms) choose the Kantian Model, and assert that there is an underlying self; that while there is a difference between the self and objectification (or commodification) of self, the latter does not negate the former (indeed, it derives from the former); that a property right which provides for control over objectification of identity is not logically opposed to an autonomy right that protects the self; and that the two can, in fact, be viewed as two facets of freedom” (A. Haemmerli “Whose Who? The Case for a Kantian Right of Publicity” [86],
at pp. 408-409, 427).