בין ברגר קינג לאריאל נכרת חוזה מחייב. לאחר ששודר התשדיר מטעם מקדונלד'ס ביטלה ברגר קינג את החוזה. ביטול זה של החוזה היה ביטול כדין. אריאל עצמו לא חלק שהחלטת ברגר קינג לחדול מלקיים את החוזה הייתה כדין, והוא לא דרש ממנה כי תנהג אחרת. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלה מהי עילת הביטול שעמדה לזכותה של ברגר קינג – טעות או הטעיה בכריתת החוזה (סעיפים 14 ו-15 בהתאמה לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), אי-גילוי דבר קיום הריאיון על-אף שאלה אשר הצריכה תשובה מפורשת בעניין שהופנתה לאריאל על-ידי ברגר קינג בעת שנערך המשא ומתן הטרום-חוזי, או תניה שנכללה בחוזה בין הצדדים ואשר התירה לחברה לבטל את ההסכם אם "השחקן [אריאל] ביצע מעשה כלשהו הפוגע במוניטין של החברה [ברגר קינג] ו/או מוצריה". די בכך שאין מחלוקת כאמור בדבר העובדה שההתקשרות על-פי החוזה בוטלה כדין. בית-משפט זה כבר פסק, מפי השופט ד' לוין, במקרה שהדין העניק בו למתקשר זכות ביטול, כי "תנאי שבלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא פעולה של הפרת החוזה", וכי "הפרה כזו אינה מתקיימת אם וכאשר בוטל חוזה כדין" (רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער [19], בעמ' 427-426).
אף פרופ' נ' כהן, אשר מציעה לשקול את הרחבת האחריות בגדרי העוולה גם למקרים שבהם לא הופר החוזה, אלא רק נפגעה הציפייה של אחד הצדדים לחוזה, קובעת כי כאשר בעל "חירות לבטל חוזה" מפעיל את חירותו באופן לגיטימי, יהא
--- סוף עמוד 368 ---
המתערב ביחסים החוזיים פטור (נ' כהן "גרם הפרת חוזה" דיני הנזיקין – העוולות השונות [63], בעמ' 91).
64. בנסיבות המקרה אין גם מקום לטענה החלופית, שלפיה בפרסמה את הדברים שאמר כפתה מקדונלד'ס על אריאל להפר את החוזה (שאז ייתכן שיש לשקול הטלת אחריות, ראו שם [63], בעמ' 97-95). החוזה הופר על-ידי אריאל בעצם מתן הריאיון לעיתון – פעולה אשר אליה לא הייתה מקדונלד'ס קשורה בכל קשר שהוא.
אשר-על-כן, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי מקדונלד'ס עיוולה לאריאל בעוולת גרם הפרת חוזה.
לשון הרע
65. בית-המשפט חייב את המערערות בגין הוצאת לשון הרע, אף שכתב כי "התובע לא ציין מפורשות את עילת לשון הרע בכתב-התביעה המתוקן וכי הנתבעות לא טענו להגנות המנויות בחוק זה". מן המפורסמות הוא שלעולם לא ייתן בית-המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב-התביעה, אלא אם גילה הנתבע את הסכמתו לכך (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [64], בעמ' 153). אך אף אם נניח כי בית-משפט קמא סבר כי המערערות אכן הסכימו מכללא שבית-המשפט יפסוק בעילת לשון הרע, סבור אני שלגופם של דברים, לא היה מקום למצוא כי הוצאה דיבתו של אריאל.