ומסיים השופט המלומד ואומר:
"העולה מכאן הוא, שכאשר מדובר במידע אודות חשבונותיו של אדם, לא יוכל הבנק למסרו ולא יוכל בית המשפט לצוות על מסירתו, אלא בכפוף לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א- .1981מבלי לערוך רשימה ממצה נראה שלא תהיה מניעה למסירת מידע בנסיבות הבאות: (א) מידע לגבי תאגיד. לאור סעיף 3לחוק הגנת הפרטיות אין הגנתו פרושה על מידע של תאגידים.
(ב) מידע הנוגע לחשבונות עסקיים, להבדיל מחשבונות פרטיים. סעיף 2(8) כסעיפי משנה אחרים לסעיף 2, מדבר בחובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם ולא לגבי כל ענייניו.
(ג) מקרים שבהם בית המשפט היה מתיר קבלתו כראיה של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, בעשותו שימוש בשיקול דעתו על-פי סעיף 32לחוק.
היענות הבנק לדרישה של המבקשים היתה מהווה פגיעה בפרטיות. המידע שהיה מושג כך היה בלתי קביל לאור סעיף 32לחוק הגנת הפרטיות. סעיף 32הותיר להחלטתו של בית המשפט, מטעמים שיירשמו, את קבלתו של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. מאותם טעמים יוכל בית משפט להורות לבנק על המצאת מידע תוך פגיעה בפרטיות. המצאת המידע בהתאם לצו של בית משפט לפי סעיף 39, לא מהווה הפרה של חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו... אולם בארץ, שלא כבאנגליה, בית המשפט המתבקש להוציא את הצו לפי סעיף 39, מוגבל מכח חוק הגנת הפרטיות.
בפני לא הובאו טעמים המצדיקים פגיעה בפרטיות לענין שיקול הדעת על-פי סעיף 32, באשר המבקשים סברו שאין עוד מכשול כלשהו בדרכם מכחו של סעיף 39לפקודת הראיות".
.6מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות (ראה e. P. Ellinger, modern banking 97- 96( 1987,oxford) law). בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת סודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו.
אולם חובת הסודיות לא נתפשה כחובה מוחלטת אלא כחובה יחסית. סייגיה של חובה זו הובאו עוד בפסק הדין בעניין tournier v. National provincial and union473- 471, at[7] (1924) bank of englandעל-ידי השופט ,bankesבאומרו: At the present day i think it may be asserted with confidence that the" duty is a legal one arising out of contract, and that the duty is not Absolute but qualified. It is not possible to frame any exhaustive Qualification, and to indicate its limits. Definition of the duty. The most that can be done is to classify the ...
. The disclosure is made by the express or implied consent of the customer Where(D) ; where the interests of the bank require disclosure(C) ;disclose Where there is a duty to the public to(B) ;is under compulsion by law Where disclosure(A) :four heads On principle i think that the qualifications can be classified under כדוגמה לקטיגוריה הראשונה מובאת בפסק הדין הנ"ל חובתו של הבנק לציית לצו שניתן לפי 1879, ,bankers' books evidence actשסעיף 7שבו זהה לסעיף 39
לפקודת הראיות [נוסח חדש] שלנו. וכפי שנאמר בהלכת גוזלן [1], בעמ' 565, מבוססת היטב ההלכה באנגליה כי סעיף 7לאקט האנגלי מוגבל "לאותם מקרים, שבהם חשבון בנקאי הוא בצורה או במהות חשבונו של בעל דין בהתדיינות, למשל כשחשבון המתנהל בבנק בשמו של צד שלישי הוא בפועל חשבונו של בעל הדין".
בהלכת גוזלן [1] לא ראה בית המשפט לקבל את הטענה "ששומה על בית משפט בישראל לסטות מן ההלכות האנגליות לאור הרקע החקיקתי השונה הקיים בשתי המדינות..." (שם, בעמ' 566), תוך שהוא מתייחס לסעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות. אולם בית המשפט לא חיווה דעתו אם סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות יכול היה לחול על העניין הנדון לפניו. עם זאת הוסיף כי גם אם יש תחולה לפיסקה (8), אין היא "יכולה להגן אלא על מי שבתום לב מבקש להגן על 'עניניו הפרטיים' ולא על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש בחשבונו המתנהל בבנק" (שם).
.7בבואנו לדון בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות יש להסיר מיד טענה שטען בא¬כוחם המלומד של המבקשים, והיא כי סעיף זה אינו מגן על מי שנפטר, שכן נוקט הוא לשון "אדם", ואין לך "אדם" אלא מי שהוא בחיים. פירוש זה, שמשמעו כי זכות הפרטיות שהייתה לאדם בחייו על-פי החוק הופכת למירמס לאחר מותו, נוגד את תכלית החוק. זכות הפרטיות האמורה אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות, והיא ממשיכה להיות מוגנת גם אחרי מותו. אלא שבמקומו של בעל הזכות ה"מקורי", שעם מותו אינו כשר עוד לזכויות (ראה סעיף 1לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962), באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם.
.8אם אמרנו כי המערכת הבנקאית, שקיומה הוא מאינטרס הלקוחות והציבור גם יחד, בנויה על חובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו, הרי שאמירה זו תהא חסרת משמעות אם לא תתחייב מכך המסקנה בדבר קיומו של חיסיון בין הבנק ללקוח, שמשמעו הענקת פטור לבנק מן החובה (החלה על כל עד) לגלות לבית המשפט את כל המידע הרלוואנטי למשפט שבידו. זאת אף על-פי שאין בפקודת הראיות [נוסח חדש] הוראה מפורשת בדבר חיסיון כזה. וכבר אמר הנשיא שמגר בב"ש 298/86, 368ציטרין ואח נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב ואח' [2], בעמ' 354:
"בשיטת המשפט שלנו, בה נתגבשו הכללים של דיני הראיות, במידה רבה יחסית, בפסיקתו של בית המשפט, ובה לא הגענו לכדי קודיפיקציה בצורת חוק ראיות כולל וממצה, אין מניעה לכך שנכיר בקיומה של הלכה בדיני הראיות, שאין לה ביטוי מפורש בחוק החרות ואשר התפתחה בדרך שבה צמחוועלו רבות מן ההלכות שלנו בדיני הראיות, ומה גם שהיא שואבת מתפיסות היסוד שלנו בתחום החוקתי הכללי".
ראה גם: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין,
1990) 418; המ' (ת"א) 2958/87 בוררות עירית ת"א נ' ארגון העובדים בעירית ת"א [5], בעמ' .216
איפיונה של חובת הסודיות החוזית של הבנק, שילובה עם חובת הסודיות הסטטוטורית שבסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, ומעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד, הם שמחייבים לתת לחובת הסודיות האמורה משמעות ונפקות, מעבר למתחייב מחובת סודיות חוזית שנעדר ממנה היסוד הציבורי, וליצוק תוכן חדש בסעיף 39לפקודת הראיות [נוסח חדש]. החיסיון שיש ליתן לבנק לאחר חוק הגנת הפרטיות, הוא "תוצאה טבעית ממהותו של העניין" (כאמור בב"ש 298/86, 368[2] הנ"ל, בעמ' 354).
.9אולם יש שחיסיון זה מתנגש עם ערך חברתי וחיוני אחר של עשיית משפט צדק. האם ייסוג אז החיסיון, הבא להגן על הזכות לפרטיות שהחברה מעוניינת כי תישמר, מפני האינטרס החיוני האחר שהוא נשמת אפה של מדינה מתוקנת?
בהתייחסו לטענה "שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד, ובהתנגשות בינה לבין ערכים אחרים דין הוא שידה של הזכות לפרטיות תהא על העליונה", אמר השופט ש' לוין בבג"צ 3815/90, 3816גילת ואח' נ' שר המשטרה ואח' [3], בעמ' 423:
"אין ספק בדבר, שבבואנו לפרש הוראת דין, נביא בחשבון שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה, אך לא נהיה פטורים מלבחון את מכלול הגורמים והערכים הנוגעים לעניין, שרק שיקלולם, במסגרת הוראות הדין, עשוי להביא אותנו לתוצאה המתחייבת לפי הדין".
על-כן אין לומר, כי לזכות לפרטיות מעמד של בכורה בכל מקרה, אלא יישומו של חוק הגנת הפרטיות כרוך באיזון בין שני האינטרסים המנוגדים, שעליהם עמדנו קודם (על הצורך "באיזון אינטרסים בין זכותו של אדם לפרטיות לבין זכותו של הציבור להשיג מידע למטרה זו או אחרת...", עמד השופט בך בע"פ 480/85, 527קורטאם נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 691, וכן פרופ' ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 175, 177).
שאם לא נגיע לנוסחת איזון בין שני הערכים, כי אז נקעקע את יסוד קיומה של מערכת השיפוט. וכדברי הנשיא שמגר בב"ש 298/86, 368[2] הנ"ל, בעמ' 358:
"...החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. בלעדיה יהפוך ההליך מבירור על יסוד כל המידע הרלוואנטי לאיסוף אקראי של נתונים מפי אלו המוכנים לנדבו מרצונם. האינטרס של בעלי הדין הרוצים בגילוי האמת הוא, בדרך כלל, בכך שכל אדם, הכשר להעיד והיכול להביא לפני בית המשפט עדות השייכת לעניין, אכן יחויב לעשות כן. יתרה מזאת, הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין אלא גם זו של הציבור: תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה תלויה הרי, בין היתר, בקיומם של הליכים משפטיים, המשרתים את מטרתם ומשיגים אותה, ואם מסירת העדות היא חלק מהותי מן ההליכים, אשר בלעדיה ההליכים לא ייכונו ולא ניתן יהיה לקיימם כיאות, הרי יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין".
ראיה לדבר כי השמירה על הפרטיות אינה ערך מוחלט, מצויה בסעיף 32לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כלל של איזון לקבילותו של חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, ולפיו:
"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
.10עניין לנו, אם כן, בחיסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים. ודוק, בדברנו על איזון לא נתכוונו רק לשימוש שיעשה בית המשפט בהוראת סעיף 39לפקודת הראיות [נוסח חדש], אלא גם על עדות של בנקאי בבית המשפט,
כשהוא נדרש לגלות חשבונות בנקאיים, לאחר שהוזמן כעד "לפי צו בית המשפט שניתן מטעם מיוחד", כאמור בסעיף 38לפקודת הראיות [נוסח חדש]. שהרי אין נפקא מינה לסוגייתנו בין כל אחת משתי הדרכים לגילוי החשבונות.
מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה).
שנית, על בית המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונאטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות".
שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות.
ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי.
כל זאת אמרנו לעניין גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החיסיון הוא שלו, ומשוויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה). ואילו לעניין חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות "בנסיבות נדירות ביותר" (כאמור בהלכת גוזלן [1], בעמ' 565), שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען - והובאה ראיה לכאורית לטענה זו - כי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר כספים לחשבונו של אותו צד שלישי שלא בתום לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי.
.11המתבקש מדברינו, כי הערעור יתקבל, החלטתו של בית המשפט קמא תבוטל, והדיון בבקשה יוחזר לבית המשפט קמא כדי שיוכרע בה על-פי אמות המידה שהותוו בסעיף 10לעיל.
המשיבים 1- 4ישלמו למבקשים שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 5ש"ח.
השופט מ' חשין: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו"...: כך הורנו סעיף 1לחוק הגנת הפרטיות (להלן - חוק הפרטיות) והוא, כלשון כותרת השוליים: "איסור הפגיעה בפרטיות". מוסיף סעיף 2לאותו חוק ומונה, בזה אחר זה, מעשים אלה ואחרים העולים אליבא דמחוקק כדי פגיעה בפרטיות. בין אלה בא מעשה שבפיסקה (8), הקובעת וזו לשונה:
"פגיעה .2פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: בפרטיות (1)............................
מהי ..............................
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם,
שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע
; ...".