רשות ערעור אזרחי מס' 1917/92
.1יעקב סקולר
.2ציפורה פרלינג
נגד
.1ניצה ג'רבי
.2אסף בוסתן
.3חגית בוסתן – קטינה
.4יורשי המנוח סנדר בוסליק ז"ל
.5בנק המזרחי המאוחד בע"מ
.6בנק לאומי לישראל בע"מ סניף החשמונאים
.7הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[23.11.93]
לפני השופטים א' גולדברג, מ' חשין, צ' טל
פסק-דין
השופט א' גולדברג: .1בני הזוג דבורה וסנדר בוסליק ז"ל התחתנו בשנת .1972בשנת 1989נפטרה האישה, ובשנת 1990הלך הבעל לבית עולמו. המבקשים הם ילדיה של המנוחה מנישואיה הקודמים ויורשיה היחידים על-פי צוואה שעשתה. המשיבה 1היא בתו של המנוח מינשואיו הקודמים, והמשיבים 2ו 3הם יורשי בנו (אחיה של המשיבה 1) שנפטר בשנת .1975
.2המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט קמא, שעילתה שיתוף הנכסים בין בני הזוג, ובה עתרו:
"(א) להצהיר כי מחצית הכספים שהיו בחשבונות ביום פטירת המנוחה והמפורטים בסעיף 23שייכים למנוחה, וכי עקב פטירתה הם שייכים ליורשיה
החוקיים, ולהורות לבנקים הנוגעים בדבר להעביר מחצית החשבון על כל הפירות שעשו עד ליום התשלום בפועל לידי התובעים, וכן בכל חשבונות אחרים או נוספים שיתגלו.
(ב) אם יתברר כי הכספים הוצאו מן החשבונות, לחייב את הנתבעת מס' 1, ביחד ולחוד עם הנתבעים 2ו- 3, לשלם לתובעים שווים של מחצית הכספים שנמצאו בחשבונות המפורטים בסעיף 23ביום פטירת המנוחה בתוספת ריבית והצמדה מיום הוצאת הכספים ועד ליום התשלום בפועל".
בכתב-תביעתם מציינים המבקשים כי כספיהם של בני הזוג, שנצברו בתקופת נישואיהם, הופקדו, בחלקם, בחשבונות על שם שניהם, ובחלקם בחשבונות על שם המנוח, וכי "למעט חשבון אחד שהינו כספי גימלה ממשרד הבטחון, ושהמנוח הביע בחייו את רצונו כי יהיו שייכים לנתבעים מס' 2ו-3, שאר החסכונות לסוגיהם, שנפתחו או הושקעו בהם כספים במהלך חייהם המשותפים של המנוחים, נועדו להיות חלק מהרכוש המשותף הנצבר לטובת המנוח והמנוחה".
עוד טענו המבקשים בכתב-תביעתם כי:
"לאחר מותה של המנוחה, ואף קודם לכן, רוקנה הנתבעת מס' 1בעצמה ו/או באמצעות המנוח ו/או באמצעות אחרים את כל החשבונות שהיו על שם המנוח או על שם המנוחה ביחד עם המנוחה.
בין היתר פעלה הנתבעת מס' 1תוך ניצול אמונו של המנוח בה ו/או תלותו בה ו/או חולשתו הגופנית ו/או השכלית...
לחילופין, יטענו התובעים כי הנתבעת מס' 1פעלה במירמה ו/או בהטעייה . . . ".
בסעיף 23לכתב התביעה מציינים המבקשים כי לא ידועים להם כל החשבונות של המנוחים וסכומי הכסף שהיו מופקדים בהם ביום פטירת המנוחה, אך ככל שידוע להם היו קיימים החשבונות שפירטו בהמשך הסעיף.
.3לאחר הגשת התביעה (וכתבי ההגנה) הגישו המבקשים לבית המשפט קמא "הודעה על בקשת רשות לעיין בספר בנקאי - במעמד צד אחד (לפי סעיף 39לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971)".
בקשתם של המבקשים הייתה כי יורשה להם (או לבאי כוחם) "לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספרים בנקאיים" המתייחסים לחשבונות שהתנהלו בשלושה בנקים (המשיבים 5-7) על שם המנוח, על שמו ועל שם המשיבה 1, או על שמו ועל שם המנוחה. "זאת לגבי התקופה שממועד פתיחת החשבונות - עד היום או עד מועד סגירתם", כולל החשבונות שפורטו בסעיף 23לכתב התביעה.
המשיבים 1- 4התנגדו לבקשה, ואת נימוקיהם השתיתו על סעיף 15א לפקודת הבנקאות, 1941, ועל חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-.1981
ההחלטה שנתן בית המשפט קמא, ובה דחה בקשה זו של המבקשים, היא שעומדת לדיון בבקשה שלפנינו, שאותה שמענו כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו נתקיים דיון בערעור.
.4בית המשפט קמא דחה את טענת המשיבים ככל שהיא נסמכת על סעיף 15א לפקודת הבנקאות. לדעת השופט המלומד:
"להוראה זו אין דבר עם הענין שלפני... אין מדובר כאן על סודיות מידע של לקוחות הבנק שבידי הבנק. הסעיף מבטיח סודיותו של מידע שבנק מסר לבנק ישראל. פטור מחובת הסודיות ניתן בשתי הזדמנויות: כאשר נגיד בנק ישראל סבור שהדבר דרוש לצרכי תביעה פלילית או כאשר בנק, שממנו התקבל המידע, נתן הסכמתו לגילוי המידע. באת כוח המשיבים טענה, כי מדובר כאן בהסכמתו של הלקוח למסירת מידע על-ידי הבנק. לפירוש זה אין אחיזה לא מבחינת לשונו של החוק ולא מבחינת תכליתו...".
מסקנה זו ונימוקיה מקובלים עליי, והם מתיישבים גם עם הנאמר בע"א 174/88 ה גוזלן ואח' נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון [10] (להלן - הלכת או פרשת גוזלן [1]), בעמ' 566, כי סעיף 15א לפקודת הבנקאות "מדבר אך בידיעות ובמסמכים לפי הפקודה, והפקודה, לענייננו, אינה מתייחסת ליחסי בנק ולקוח..." לפיכך גם לא חל סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות, לפיו פגיעה בפרטיות היא, ב"הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" (כאמור בהלכת גוזלן [1], בעמ 566).
.5אשר לתחולתו של סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, הנוגע ל"הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע", אמר השופט המלומד כי:
"בענין גוזלן לא חיווה בית המשפט דעתו בשאלת תחולתה של פסקה (8). גישתו זו של בית המשפט נבעה מכך, שלדעתו אין הוראה זו יכולה להגן על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש באותו חשבון. בפני אין טענה כזו, ואין לי אלא להיזקק לשאלה, אם יש בפסקה (8) כדי למנוע גילויו של מידע על חשבונות לקוח בבנק".
בשאלה זו פסק, כי נראה שקיים הסכם מכללא בין לקוח לבין הבנק בדבר חובת סודיות, שלפיו לא יגלה הבנק מידע המתייחס ללקוח. סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות חל גם בהסכם משתמע, ומכאן כי הפרתו של ההסכם המשתמע בין הבנק לבין הלקוח מהווה פגיעה בפרטיות.
סעיף 39לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע אמנם כי:
"(א) בית המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר בנקאי.
(ב) צו לפי סעיף זה אפשר שיינתן בלי להזמין את הבנק או כל בעל דין אחר או לאחר שהוזמנו, והצו יומצא לבנק שלושה ימים תמימים לפני הזמן שבו יש לקיים את הצו, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".
אולם אין, לדעת השופט המלומד, בסעיף זה, המאפשר דרך נוחה לבנקים למסירת מידע, משום נקיטת עמדה באשר לסודיות המידע שברשות הבנק. מה עוד שחוק הגנת הפרטיות הינו חוק מאוחר יותר, "ונקבעו בו נורמות התנהגות חדשות, אשר נועדו לשנות מדרכי ההתנהגות, שהיו מקובלות עד לחקיקתו".