194. מכל מקום, לא ניתן לקבל את הטענה כי סכום של 20,000,000 ₪ לתובע, כפיצוי עונשי, הוא סכום שראוי לפסוק אותו רק משום שבתקנות האגרה נקבע כי על סכום כזה יש לשלם אגרה בסכום כזה או אחר. מטרת תקנות האגרות היא לסייע במימון השירות שניתן על ידי המדינה לציבור, בהעמדת מערכת משפטית לבירור תביעותיהם האזרחיות.
195. התביעות שהוגשו כנגד הרשות הפלסטינית, בגין אירועי האינתיפאדה היו חלוצות בתחום דרישת הפיצויים העונשיים, בסכומים של כמה מיליוני ₪ לכל תובע. ב"כ הנתבעת מניח כי המערכת המשפטית לא הייתה ערוכה לכך, ומזכירות בית המשפט התייחסו לרכיב הפיצויים העונשיים כחלק מהסעד עבור פיצוי בשל נזקי גוף.
196. כפי שציינו התובעים בסיכומיהם, וכפי שעולה מפרוטוקול וועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, התמריץ לתיקון התקנות היה פסק הדין שניתן בשנת 2010 בעניין תרכובות ברום (כוונת הנתבעת היא לרע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' שאול לדני (2010)), שהיה הראשון שהתייחס לשאלת סיווג הפיצויים העונשיים לצורך נושא תשלום האגרה, וקבע כי מדובר בתביעה כספית לסכום קצוב, החייבת באגרה לפי תקנה 6 לתקנות האגרות. מאחר שבאותה העת היו תלויות בפני בית המשפט עשרות תביעות כנגד הרשות הפלסטינית, ביקשו התובעים להימנע מהצורך למחוק את הסעד לפיצוי
--- סוף עמוד 61 ---
עונשי, מחד גיסא, או למהר לשלם אגרה גבוהה, מאידך גיסא. כך נולד התיקון, שאף הוחל – באופן חסר תקדים – רטרואקטיבית על תביעות תלויות ועומדות.
197. לטענת הנתבעת, לא ניתן לייחס לתיקון שנוצר, בנסיבות הללו, "כוונות" מרחיקות לכת, כפי שמנסים התובעים לעשות, ולהניח כי שר המשפטים ושר האוצר הביעו דעתם כי מדובר בסכום פיצויים ראוי.
בכל מקרה, גם אם היו מוכיחים התובעים את צפונות ליבם של שר המשפטים ושר האוצר, הרי שאין הם בעלי הסמכות לקבוע מה הוא סכום ראוי של הפיצוי העונשי; דבר זה נתון לכנסת ולבית המשפט בלבד.
198. מעבר לאמור, סבורה הנתבעת, כי לא ניתן לעשות הקבלה בין תקנות האגרות, שמטרתן היא להסדיר את מימון עלויות התביעות השונות המוגשות לבתי המשפט, ובין גובה הפיצוי הנזיקי הראוי, שאמור להיגזר מן הראיות המוגשות בכל תיק ותיק ומן הדין (חקיקה ופסיקה). קבלת פרשנות התובעים, מובילה לכך שבכל תיק ותיק אמור להיפסק סכום זהה של פיצויים. ברור, שזו איננה כוונת המחוקק.
199. הנתבעת העלתה טענות נוספות, הנוגעות לפגם בשיקול הדעת של מתקין התקנה הרלבנטית (תקנה 3א לתקנות האגרות). לטענת הנתבעות, בפנינו שיקול דעת בלתי סביר, אשר הינחה את מתקין התקנות, כאשר התקינן, וכי מחוקק המשנה השתמש בסמכויותיו כדי להגן על קבוצה מצומצמת של בעלי אינטרסים, תוך שהוא מפלה קבוצות אחרות. מחמת כן, טוענת הנתבעת לבטלותה של התקנה כולה.