242. אשר ליחס הראשוני בין הנזק לבין הפיצוי אותו צריך לשלם, קובע הרמב"ם, כי "מי שהזיק ממונו יינזק בממונו באותו סכום ממש" (רמב"ם, מורה נבוכים מהדורת מיכאל שוורץ, חלק ג' פרק מ"א, עמ' 578).
243. אבל, מוסיף הרמב"ם כי יש מקרים בהם הפיצוי הממוני כפול ואף מרובע ומחומש, מן הטעמים הבאים (מורה נבוכים, שם):
--- סוף עמוד 76 ---
"ומי שהזיק בממון ינזק בממונו כשעור ההוא בשוה, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, רוצה לומר הדבר אשר לקח וילקח ממנו כיוצא בו.
ראוי שיהיה ענשו יותר קשה כדי שימנעו ממנו, והענין שאינו נמצא רק מעט עונשו יותר ודע, כי כל אשר יהיה מן העבירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להיעשות קל. ומפני זה, היה תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלים, רוצה לומר תשלומי ארבעה, ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם, מפני שמנהגם הוא על הרוב תמיד להיותם בשדות, ואי אפשר לשמרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה, ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יודעו אותם, או לשחוט אותה בעבור שתשתנה צורתם, ומפני זה היה עונש הענין הנמצא יותר גדול. ותשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד, מפני שגנבתן קלה יותר, כי הצאן ירעו מקובצים ואפשר לרועה לשומרם, ויותר מה שאפשר לגנבם הוא בלילה, אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד, כבר נזכר זה בספר העבודת הנבטי"ה ואי אפשר לרועה לשומרם ותרבה בהם הגנבה".
244. הרמב"ם עצמו, בהלכות גניבה, מסביר את טעם הכפל במטרה ההרתעתית (רמב"ם, הלכות גניבה, פרק א, הלכה ד):
"גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב – חייב לשלם שנים לבעל הגניבה: אם גנב דינר – משלם שנים; גנב חמור או כסות או גמל – משלם שנים בדמיה. נמצא, מפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו".
245. יש המסבירים את טעם חיוב הגונב, הטובח והמוכר, בארבעה ובחמישה, באופן הבא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף סז, עמוד ב):
"אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא".
246. ובהמשך דברי הגמרא אומר רבא כי אותו אדם "שנה בחטא" (שם, דף סח עמוד א).
247. עם זאת, במקרים מסוימים שמרו חכמים על הדגשת הצורך בהלימה בין חומרת אשמו של המזיק לגובה הפיצוי ואמרו כי במסגרת קביעת גובה הפיצויים יש להתייחס
--- סוף עמוד 77 ---
גם לחומרת המעשים שגרמו לנזק, כדי להרתיע התנהגות נלוזה. כך למשל המשפט העברי מטיל פיצויים עונשיים בעבירות כגון אינוס, פיתוי, לשון הרע ועוד (מקרים אלו נחשבים יוצאים מן הכלל).