פסקי דין

(י-ם) 3361/09 תא (י-ם) 3361-*-09 יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל נ' הרשות הפלסטינית - חלק 55

17 נובמבר 2017
הדפסה

248. כפי שפורט בע"א 9656/03 עיזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם (להלן – "פרשת מרציאנו"), לעיתים, שעה שישנה חומרה מיוחדת או לקח מיוחד, ישלם המזיק לניזוק פיצויים קנסיים – תשלומי כפל שמשלם גנב, תשלומי ארבעה וחמישה שמשלם גנב הטובח או מוכר שה או שור (ראו: משה בר-ניב (ברונובסקי), "היבטים כלכליים בדין כפל, ארבעה וחמישה", דיני ישראל כרך יז (תשנ"ג-תשנ"ד), עמ' ריא), וכן בנושאים כמו אינוס, פיתוי ומוציא שם רע, שהצד השווה בהם הוא חומרתם.

249. לעניין זה, ראו גם את המשנה במסכת בבא קמא, אשר מציינת כי במקרה שאדם מכה אדם אחר ללא גרימת נזק ממוני, קנסו חכמים את המכה בשיעורים קבועים של תשלומים: "התוקע לחברו נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה. סטרו, נותן לו מאתיים זוז. לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה-נותן ארבע מאות זוז. הכול לפי כבודו...". פיצויים אלו מהווים פיצויים עונשיים.

250. במקרים מסוימים, מכיר המשפט העברי אף באפשרות לחייב אדם לשלם פיצויים המזכירים במהותם פיצויים מוגברים. כך למשל, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק ג, ח) פוסק בעניין פיצוי שאינו פיצוי נזיקי: "יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב". הסכומים הנקובים בגין הכאות אלו מהווים שיקוף של הבזיון שספג המוכה, כשהוא מוגבר על ידי האלמנט העונשי, המגיע כתגמול על מעשי הפוגע.

251. סקירה רחבה יותר של הנושא מצויה בנייר עמדה של ד"ר יובל סיני, "קווי מדיניות בקביעת פיצויים עונשיים לפי המשפט העברי" (המרכז ליישומי משפט עברי, מכללת נתניה, טבת תשס"ה – ינואר 2005), המוזכר גם בפרשת מרציאנו הנ"ל.

252. פרט לדינים הקבועים בתורה, במשנה ובתלמוד, יש סמכות רחבה לבית הדין, כאשר הנסיבות מצריכות זאת, לחרוג ולקבוע עונשים מיוחדים ואף כאלה הסוטים מן הדין. המקור לכך, כולל ההסבר לטעם הדברים, הוא זה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מו, עמוד א; וכן המקבילה במסכת יבמות, דף צ, עמוד ב):

--- סוף עמוד 78 ---

"תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

עמוד הקודם1...5455
56...111עמוד הבא