270. על סעיף זה נמתחה ביקורת, בין היתר, בשל קביעת קטגוריה נוקשה מדי לפסיקת פיצויים עונשיים. נאמר כי הסעיף מצמצם את סמכותו של בית המשפט לפסיקת פיצויים
--- סוף עמוד 81 ---
עונשיים, רק במקרים בהם עיקר כוונתו של המזיק, הייתה הפגיעה בנפגע, ולא במקרים בהם ביקש המעוול לקדם את מצבו על חשבון הפגיעה בנפגע. לפיכך, הוצע להסתפק בדרישת הזדון. ואכן, הנוסח העדכני של תזכיר הצעת חוק דיני ממונות התשע"א-2011 אינו כולל עוד הוראה זו, ובמקומה קיימת הוראה לפיה "בית המשפט רשאי לפסוק לנפגע פיצויים שאינם תלויים בנזק, אם מצא שההפרה נעשתה בזדון". בדברי ההסבר מובהר כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק. תשלום מעין זה ייפסק רק במקרים חמורים במיוחד, בהם הוכח כי המזיק נהג בזדון (ראה מאמרו של כב' השופט אליקים רובינשטין, בעמ' 113).
271. הצעה מחודשת (או מעודכנת) זו משקפת את התפתחות הפסיקה, מחד גיסא, ואת נדירות המקרים בהם יוטלו פיצויים העונשיים, ומאידך גיסא, את החיוב בהוכחת זדון לשם הטלתם. דרישת הוכחת הזדון יש בה כדי לצמצם עוד יותר את המקרים בהם ייפסקו פיצויים עונשיים משום הקשיים הראייתים בהוכחת יסוד נפשי זה.
272. גם הצעת חוק זו טרם הבשילה לכדי חקיקה, והסמכות לפסוק פיצויים עונשיים נותרה יציר הפסיקה.
273. אפנה על כן, אל מקור הסמכות הרלבנטי כיום, ואסקור כמה מן הדוגמאות למקרים בפסיקה הישראלית, בהם הוטלו פיצויים עונשיים.
274. בפרשת זיימן, ציינה כב' השופטת איילה פרוקצ'יה, כי המקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים הינם מקרים נדירים, "הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד, שנילווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי".
275. בת"א 209/05 (מחוזי חיפה) פלונית נ' אבי מזרחי, קבע כב' השופט שמואל ברלינר, כי הנתבעים יפצו את התובעת בסכום של 1.2 מיליון ₪, מהם מיליון ₪ בגין כאב וסבל, ובגין פיצויים עונשיים, לצעירה אשר נאנסה באונס קבוצתי, על ידי חמשת הנתבעים, במשך כמה ימים. בהחלטתו, מציין השופט ברלינר כי "הפגיעה החמורה בתובעת, לא רק הנפשית אלא גם הגופנית, טיבם של המעשים ואופן התרחשותם, הסלידה ושאט הנפש מהם, כל אלה מלמדים כי יש לפסוק לתובעת, פיצויים בגין הכאב והסבל וכן פיצויים עונשיים בסכום גבוה, עד כי, במקרה דנן, יהוו פיצויים אלה את ראש הנזק העיקרי".
--- סוף עמוד 82 ---
276. פסק הדין בעניין ת.א. 3795/03 עיזבון המנוחה נואל אבו ג'אבר נ' אפרים תוהמי (11.12.06) עוסק ברציחתה של נואל אבו ג'אבר. הנתבעים הורשעו שניהם ברצח, ופסק הדין דן בתביעה הנזיקית של עיזבון המנוחה נגד הנתבעים. בית המשפט דחה את הדרישה להטלת פיצויים עונשיים, בכותבו – "מעשיהם של הנתבעים, שנטלו חיי אדם מתוך כוונה תחילה ולאחר תכנון מוקדם, הם 'מקוממים ומסלידים' מאין כמותם. ממילא מתבקשת לכאורה המסקנה כי יש להטיל תשלום עונשי בגין ביצוע מעשים אלה. דומה כי הדברים קל וחומר: אם רשאי בית המשפט להטיל תשלום עונשי בתקיפה, שהיא עבירה 'קלה' במדרג הפגיעות בגוף האדם, קל וחומר כי רשאי הוא לעשות כן בעבירת הרצח. אלא שכנגד קל וחומר זה יש לבחון את התאמת הסנקציה לנסיבות העניין. התשלום העונשי נועד בעיקרו להרתיע, ולשדר למעוולים הפוטנציאליים את תחושת החברה המתקוממת כנגד מעשים אלה. במקרה דנא 'תורגמו' תחושות אלה של החברה, כמו גם הצורך בענישה יעילה, לעונש החמור מכל החקוקים עלי ספר – מאסר עולם. דומה כי חומרת העונש מהווה שיקול בעל משקל רב כנגד השתת עונש נוסף בדמותו של תשלום עונשי".