--- סוף עמוד 85 ---
התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה' (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהד' שנייה (ג' טדסקי, עורך), 597). אין אפוא תימה, שבמקרים החריגים אשר הוענקו פיצויים מעין אלה, נעשה הדבר במקרים מקוממים במיוחד, אשר בהם גיבש המזיק יסוד נפשי בדרגה גבוהה: כוונה, זדון, או אדישות (מודעות לתוצאות, תוך מצב מנטלי של חוסר אכפתיות). המטרה לריסון מוגבר של המזיק המיועדת בעיקר למקרים כאלה".
286. חשיבותו של פסק דין זה הייתה בפירוט היסוד הנפשי הנדרש, על פי הפסיקה, למתן פיצויים עונשיים, והוא יסוד נפשי בדרגה גבוהה, דהיינו: כוונה, זדון או חוסר אכפתיות מהתוצאות.
287. סיכום מעודכן יותר לפסיקה, הובא בע"א 4576/08 עטרה בן צבי נ' פרופ' היס (2011) שם נאמרו הדברים הבאים מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט אליעזר ריבלין (פיסקה 38 לפסק הדין):
"כיום מכירה גם הפסיקה בארץ בסמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים... אולם אלה שמורים למקרים חריגים ביותר. חומרת מעשיו של המזיק משמשת אמת המידה הכללית לפסיקת פיצויים עונשיים. בדרך כלל מתפרשת אמת המידה כמתייחסת למעשים מקוממים ונפשעים ביותר, שבוצעו מתוך כוונה (או מעין כוונה) ולא ברשלנות גרידא. בעבר גם עמדתי על כך ש'ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן".
288. אם אזקק מתוך פסקי הדין את הרציונאלים העומדים מאחרי פסיקת הפיצויים העונשיים, ניתן לומר כי הפיצויים העונשיים ניתנים עקב התנהגות אותה החברה מעוניינת לגנות בכל לשון של גינוי, ואשר הגינוי האמור לא התבצע במסגרת הליך פלילי בגין אותו מעשה.
289. במאמרה של ד"ר אור קרסין, "הדוקטרינה של פיצויים עונשיים", מחקרי משפט, כרך כט (2014) 571 (להלן – "קרסין") נעשתה סקירה של פסקי הדין בהם נתבעו פיצויים
--- סוף עמוד 86 ---
עונשיים, בנוסף על פיצויים רגילים. סקירה זו העלתה כי רק בארבע מקרים נפסקו פיצויים עונשיים, ולמקרים אלו משותפת העובדה כי מדובר במעשים שהם בראש ובראשונה בעלי אופי פלילי, שבהם נגרמו נזקי גוף חמורים ומוות (יצויין כי בשניים מהמקרים דובר בתביעות נגד החמאס ונגד הרשות הפלסטינית, בגין מעשי טרור, שבהם לא הוגש כתב הגנה).
290. מסקנת המאמר הייתה כי אין קביעה הלכתית אחידה באשר לטיב הנסיבות החריגות שיצדיקו השתת פיצויים עונשיים; נסיבות אלו נקבעו במגוון פסקי דין, מהם עולה תמונה מעורבת: יש מי שדרשו מעין כוונה של המזיק לגרום נזק לניזוק, ויש מי שדרשו כוונת זדון ממש. כמו כן, היו מי שהדגישו כי פיצויים עונשיים יפסקו רק במקרים מעוררי סלידה מיוחדת. סיכום הדברים הוא כי הדרישה לפיה פיצויים עונשיים יוטלו בגין מעשה עוולה שבוצע מתוך כוונה, עלתה בשורה ארוכה של פסקי דין. בצד הדרישה לכוונה, הופיעה, לעיתים קרובות, גם הדרישה כי ביצוע העוולה יהיה בזדון.