291. הכותבת ציינה גם כי הפסיקה לא הסבירה בפירוט את חשיבותה ואת תכליתה של הדרישה לקיומו של יסוד נפשי רצוני, וחסרה גם התשובה לשאלה איזה יסוד נפשי מדויק נדרש – האם זדון, כוונה או יסוד נפשי אחר. עם זאת, בתי המשפט אמצו גישה לפיה לשם פסיקת פיצויים עונשיים, אין דרישה ליסוד נפשי של כוונה בתוך יסודות העבירה (דוגמת עוולת התקיפה, הכוללת בין היסודות הנדרשים לגיבושה, גם יסוד נפשי מסוג כוונה), אולם, יש להחמיר בדרישה לקיומו של יסוד נפשי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה.
292. כלומר, הגם שמבחינה עקרונית, חורגת הדרישה לזדון מן הכלל היסודי בדיני הנזיקין, לפיו אין בוחנים את מניעיו וצפונות ליבו של המזיק, אולם בדוקטרינת הפיצויים העונשיים, הפכה הדרישה לקיומו של יסוד נפשי מוחמר, תנאי מקובל ורווח.
293. בישראל, חזר בית המשפט והדגיש כי היסוד הנפשי המכוון והזדוני היא תנאי חיוני להשתת פיצויים עונשיים. הטעם לכך הוא, חומרת הנסיבות שמייחסים למקרים בהם העוולה מבוצעת בכוונה או בזדון.
294. במאמרה של ד"ר אור קרסין, הועלו מספר שאלות לבחינת חשיבותו של היסוד הנפשי, כקריטריון מרכזי להשתת פיצויים עונשיים, והשאלה הרלבנטית לענייננו הייתה, האם ישנה דרישה ייחודית לזדון דווקא, כדרישת מינימום (ואין להסתפק בדרישת
--- סוף עמוד 87 ---
הכוונה בלבד), או האם יש מקום, בנסיבות מסוימות, להטיל פיצויים עונשיים גם בהתקיימותו של יסוד נפשי מופחת, כגון: אדישות או קלות דעת.
295. לטעמי (ראה בעניין זה דבריה הנכונים של ד"ר קרסין בעמ' 579 למאמרה), הדרישה הראויה ליסוד נפשי, היא הדרישה המקיימת את תכליתם של הפיצויים העונשיים, משום שהיא ממקדת את ההתייחסות העיקרית למידת האוטונומיה של המזיק, וזו המתבטאת ביסוד הנפשי המיוחס למעוול.
296. בעוד שמידת האוטונומיה המעוול הזדוני היא מלאה, הרי שהמעוול הפזיז או האדיש איננו שואף בהכרח לפגוע. המניע לפעולתו הוא חיצוני לפגיעה, כלומר: הוא מפעיל את האוטונומיה שלו באשר לפעולה, אך לא באשר לתוצאה (הגם שייתכן שגם המעוול הפזיז בחר לבצע את הפעולה המזיקה מתוך ציפיה כי היא עלולה לגרום לנזק).
297. השאלה הרלבנטית היא, האם הפעלת האוטונומיה בקשר לפעולה, אך לא בקשר לתוצאה, הינה מעשה שיש להטיל בגינו פיצויים עונשיים?
298. בישראל, מגמת הפסיקה היא צמצום למינימום של המקרים בהם יוטלו פיצויים עונשיים. על כן, הדרישה ליסוד נפשי, בפסיקה בישראל, הינה דרישה לקיומה של "מעין כוונה", כלומר: פיצויים עונשיים נפסקים כאשר המזיק גיבש יסוד נפשי בדרגה גבוהה.