299. בפרשת פנינה לוי ז"ל, ציין בית המשפט כי בין היסודות הנפשיים נמנה זדון, כוונה או אדישות (פיסקה 14 סיפא לפסק הדין).
300. נראה כי בתי המשפט בישראל מגבילים את פסיקת הפיצויים העונשיים אך ורק למקרים שבהם הוכחה כוונת זדון, ואילו במקרים בהם המזיק התנהג ברשלנות אולם לא בזדון, הנטייה תהיה שלא לפסוק פיצויים עונשיים.
301. היות והעמדה עקרונית היא כי לא ייפסק פיצוי עונשי בכל פעם שבית המשפט יבקש להביע סלידה מהמעשה, אלא רק באופן חריג ומיוחד, הרי שלגבי מקרים בהם רצונו של המזיק משתרע על פעולה אחרת, חיצונית לתוצאה המזיקה, הגם שהוא שווה נפש ביחס להתגבשותה של התוצאה המזיקה, סבור אני כי נכון יהיה לחלק בין המקרים, ולקבוע כי במקרים בהם המזיק מקווה להשיג תוצאה אחרת, שהיא חיצונית לזו המזיקה, הרי שמבחינת היסוד הנפשי ניתן יהיה לייחס לו רק אדישות לתוצאות מעשיו, ולא זדון ממש.
--- סוף עמוד 88 ---
פיצוייו של הניזוק ייעשה אז באמצעות דיני הנזיקין הרגילים, הגורסים השבת המצב לקדמותו (לדברים אלו נפקות לענייננו בכל הנוגע להטלת פיצויים עונשיים מקום שהיסוד הנפשי המיוחס לרשות הוא עצימת עיניים או אדישות בלבד, הכל כפי שיבואר בהמשך הדברים).
302. סיכומם של הדברים הם, כי הפיצוי העונשי אין מטרתו להשיב את המצב לקדמותו, אלא הוא בא להעניש את המעוול על התנהגותו ולבטא סלידה ממנו. זאת ייאמר בייחוד במקרים בהם מעל לראשו של הנתבע לא מרחפת סנקציה פלילית; או אז, הדרך הראויה בה נוכל לעשות זאת, היא באמצעות הטלת פיצויים עונשיים.
303. בהתאם לאמור, אוכל לקבוע כ"כלל אצבע", את העיקרון לפיו פיצויים עונשיים יינתנו במקרים מקוממים במיוחד, הנוגדים את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת, ואשר בהם גיבש המזיק יסוד נפשי בדרגה גבוהה, כגון: כוונה או זדון. עקרון זה יסויג ויוגבל מקום שההגנה על הרציונאלים האמורים, נעשתה באמצעות הליך פלילי שהתקיים קודם לכן.
304. למען ההגינות אציין, כי התפיסה לפיה אשמו של המעוול הוא קריטריון עיקרי או בלעדי להטלת פיצויים עונשיים, מוזכרת במאמרה של ד"ר קרסין, כמוביל להחטאה אפשרית של תכלית העונשית, מפני שהתכלית העונשית מחייבת התייחסות לא רק ליסוד הנפשי, אלא גם לחומרת העוולה בראי התוצאתי. אך אבהיר, כי תפיסה זו עומדת בניגוד להצעת חוק דיני ממונות התשס"ו-2006. אם תתקבל הצעת החוק הנ"ל, יקטן משמעותית מרחב תמרון של בתי המשפט לקבוע חיוב בפיצויים עונשיים ללא דרישת הזדון.