--- סוף עמוד 93 ---
321. מן האמור עולה, כי די במודעות הכללית לכוונה לבצע פיגוע, כדי לייחס למשדל או למאשרר גם את המודעות לקיומו של הפיגוע הספציפי, באשר הוא נכלל בהגדרת האפשרויות המסתברות מביצוע פעולות טרור, אותן אישרה הנתבעת, או למצער, הייתה אדישה לתוצאתן. מודעות זו מספיקה בכדי לחייב את המסייע של הרוצחים, באחריות לפי סעיף 12 או סעיף 14 לפקודת הנזיקין.
322. בהקשר של סעיפים אלו, ההנחה היא כי לרש"פ הייתה מודעות לאפשרות גרימת הנזק, אלא ששיעורו ואופיו המדויק, לא היו לה ידועים באותה העת, אך עדיין שייך הוא ל"קבוצת" המעשים שניתן לכנותם בשם הכולל "פיגועי טרור נגד יהודים/ישראלים".
323. בהקשר זה, כתבתי בפיסקה 382 להחלטת החבות, כדלקמן:
"מרגע שהוכח כי הרשות העבירה במועדים שונים, קודם ואף לאחר ביצוע הפיגועים, מימון לאותן חוליות טרור, במודעות לכך שאותן החוליות ישתמשו באמצעים אלה לביצוע פיגועי טרור, ובכך סייעה, באופן אקטיבי, לביצוע אותם הפיגועים, הרי שהרשות חבה בגין נזקי הפיגועים, באותה המידה בה חבות בגינם חוליות המפגעים עצמן. זאת, הן מכוח חלקו הראשון של סעיף 12 לפקודת הנזיקין – משתף ומשדל והן מכוח חלקו האחרון של הסעיף, מאשרר בדיעבד".
324. המודעות הנדרשת לצורך ייחוס עוולה מכוח חלקו הראשון של סעיף 12 לפקודת הנזיקין, היא מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המבוצע בידי המעוול העיקרי. כך נקבע בפרשת ויינר, בפיסקה 27 לפסק הדין (ההדגשות הוספו):
"מן ההבדל הקיים בין החלופות השונות המפורטות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין נגזרים מטבע הדברים גם הבדלים באשר ליסודות העובדתיים והמשפטיים הנדרשים על מנת לבסס אחריות נזיקית מכוח סעיף זה בכל אחת מאותן החלופות. הפסיקה התייחסה ליסודות אלה במקרים השונים שבאו בפניה וכך נקבע, למשל, כי קיומו של יסוד נפשי מסוג מודעות למעשה העוולה הוא תנאי הכרחי להטלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודה (ראו עניין צוק אור, 703) ובלשון בית המשפט בעניין רינת: "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (שם, 84.
--- סוף עמוד 94 ---
כמו כן ראו: ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1, 6 (1987) (להלן: עניין הילמן); עניין נשאשיבי, פיסקה 70 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ופיסקה 6 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; עניין בית שוקן, פיסקה 25)). יצוין עם זאת כי יש הסוברים שתנאי להטלת אחריות על "משדל" (נותן ההוראה לביצוע העוולה) הוא הוכחת כוונה ממש לכך שהמשודל יבצע עוולה (ראו ברק, אחריות למעשי הזולת, 439).