"למעשה, המשיבים החליטו ליתן הנמקה שגויה. הדבר לא נעשה בהיסח הדעת או בשל אילוצים כלשהם. הייתה זו התנהלות מודעת כדי למנוע מהמערערים להיערך לתוצאת החקירות שנוהלו כנגדם ... אכן, בהתנהלותם זו פעלו המשיבים שלא כדין. לדעתנו, התנהלות זו עשויה להקים אחריות בנזיקין, אם יימצא כי המשיבים התרשלו כלפי המערערים וגרמו לנזק.
אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטנדרט הזהירות של אדם סביר (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506)".
355. הרשלנות המשפטית עוסקת במעשה ולא בכוונה שמאחוריו. כך שלעניין הגדרת המעשה כרשלנות, אין זה משנה אם נהג ברכב פגע בהולך רגל מתוך כוונה לפגוע בו או מתוך חוסר זהירות. כך, בפיסקה 25 לפסק דין בפרשת ויינר:
--- סוף עמוד 104 ---
"אשר לטענה לפיה התנהגות במתכוון אין מקומה בעוולת הרשלנות. גישה זו לא נתקבלה בפסיקה הישראלית, אשר הטילה אחריות על נתבעים גם מקום שבו המעשים או המחדלים שיוחסו להם וחרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר, נעשו ביודעין ובמתכוון (ראו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169, 197 (1987); ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 547 (1999); ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69, 81 (1999); וכן ראו עניין גורדון, 125). על הרציונאל שביסוד גישתה זו של הפסיקה הישראלית עמד מ' חשין בחיבורו 'מקורות דיני הנזיקין בישראל', שהוא כיין ישן שטעמו הטוב שמור עימו. מן הראוי על כן להביא את הדברים מפי אומרם:
'... קשה לראות, כעקרון, מדוע נימנה את המוטיבציה המפעילה את המזיק, כגורם קובע בעוולה. הנחת-היסוד לענייננו היא, שבמערכת נסיבות מסויימת חייב מזיק בעוולת הרשלנות, הואיל ולא עשה את ש'האדם הסביר' היה עושה באותן נסיבות. אמת-המידה לבדיקה היא, אם מבחינה אובייקטיבית לא הגיע המזיק לרמת-התנהגות נדרשת. פלוני, המזיק, עשה מעשה מסויים, בעוד אלמוני, 'האדם הסביר', לא היה עושה כן. מה נשתנה לעניין זה, ומבחינת המבחן הקובע בעוולה, אם המעשה שהביא לנזק נעשה ב'רשלנות', במובנה המקובל, או ב'כוונה'? שהרי בשני המקרים נפלה רמת-התנהגותו של פלוני מאותה רמה נדרשת, והלא מבחינה מושגית ומוסרית, הדברים הם קל וחומר' (חשין, מקורות דיני הנזיקין, 90)'.
אותה גישה עצמה מצאה ביטוי גם בכתיבה עיונית נוספת (ראו: אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן 'אחריות עובדי ציבור בנזיקין' הפרקליט כא 61, 66 (1964); ישראל גלעד 'האחריות הנזיקית של רשויות ציבור ועובדי ציבור' משפט וממשל ב 339, 376 (תשנ"ה); כהן, נזקי שביתה, 177-176; מור, פקודת הנזיקין, 386. לגישה אחרת ראו גד טדסקי 'נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו'הרשלנות הזדונית'' הפרקליט כג 170, 181-180 (1967)). כמו כן נמצא עיגון מפורש לגישה זו בסעיף 386 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595, המגדיר התרשלות כ'מעשה, לרבות מעשה שנעשה במתכוון, שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין'".