וזה נוסח התקנה שהותקנה, בסופו של דבר:
"3א. בתביעה בשל פעולת טרור או מעשי איבה לפיצוי לדוגמא בסכום שאינו עולה על עשרים מיליון שקלים חדשים לכל תובע, תשולם אגרה לפי פרט 3 או 10 שבתוספת, לפי העניין; עלה סכום התביעה כאמור על עשרים מיליון שקלים חדשים לכל תובע, תשולם האגרה לפי תקנה 6, בעד כל סכום הנתבע העולה על עשרים מיליון שקלים חדשים".
481. בנוסח שהתקבל, בוצעו שני תיקונים עיקריים: האחד, הוא כי סכום התביעה שלגביה מופחתת האגרה, עלה מ-10 מיליון ₪ בטיוטת הצעת התקנה, ל-20 מיליון ₪ בתקנה עצמה; התיקון השני הוא כי בטיוטת ההצעה נכתב כי האגרה המופחתת תשולם בגין כל התביעה, ואילו בניסוח הסופי של התקנה עצמה הועלה הרף, ונקבע כעומד על 20 מיליון ₪ לכל תובע.
482. טענת התובעים, המתבססת על האמור, היא כי הסכום 20 מיליון ₪ איננו מספר רנדומלי, אלא סכום שהמחוקק חכך בדעתו, ולאחר שקילה ועיון אמר את דברו בצורה ברורה ובהירה: רק אם ייתבעו מעל 20,000,000 ₪ לתובע, רק אז תשולם האגרה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות. משמעות הדבר היא כי דעתו של המחוקק הייתה, שסכום של עד 20 מיליון ₪ לתובע – הוא סכום סביר בתביעת פיצויים לדוגמא (או פיצויים עונשיים) בגין פעולות איבה.
--- סוף עמוד 132 ---
483. התובעים מאזכרים פסיקה מגוונת, אשר ניתנה בעיקרה בבתי המשפט בארצות הברית. שם נפסקו פיצויים בסכומים השווים ל 2.5 מיליארד ₪ (בגין רצח של 33 ישראלים) או ל-327 מיליון דולר (בגין הפיגוע שהיה ביום 25.2.96 בקו 18 בירושלים). בפסק דין אחר, משנת 2002, נפסק סכום של 160 מיליון דולר כפיצויים עונשיים, וסך של 23 מיליון דולר עבור פיצויים רגילים לקרובי הנרצחים. בפסק דין שניתן בוושינגטון, בשנת 2001, נפסק סך של 120 מיליון דולר בגין פציעה של אישה בפיגוע באוטובוס בירושלים).
484. הדוגמאות הרבות של סכומי פיצויים גבוהים הובאו על ידי התובעים, במטרה להוכיח כי אלה הם הסכומים שנפסקו באותן המדינות, וכי יש בישראל להביא בחשבון את אותם השיקולים שנשקלו בתביעות בגין פעולות טרור, שכן הם רלבנטיים אף לענייננו. התובעים ביקשו, מפורשות, להשוות בין רמת ההרתעה הנדרשת כלפי שלמות גופו של אדם ישראלי, לבין שלמות גופו של אדם המחזיק באזרחות ישראלית ואמריקאית (כך בסעיף 149-152 לסיכומיהם).
485. טענה נוספת הוסיפו התובעים, והיא זו: ייתכן שיהיה עליהם לקזז את סכומי הפיצויים שייפסקו לטובתם, מן הסכומים שהם מקבלים ממדינת ישראל כיום (מכוח תקנה 36 לתקנות הנכים), ומחמת כן, אם לא ייפסקו לטובתם סכומים משמעותיים, הבחירה הכלכלית מבחינתם עלולה להיות שלא להחזיר את הסכומים שקיבלו ממדינת ישראל, תוך כדי ויתור על סכומי הפיצויים, דבר אשר יותיר הלכה למעשה את הסכומים הנפסקים, בידי הנתבעת. המשמעות היא שמדינת ישראל תהיה זו שתמשיך לפצות את התובעים, ואילו המזיקים – המפגעים והרש"פ – ייצאו נשכרים מכך.