498. בעניין זה, דעתי כדעת הנתבעת, ביחס לטענה זו, כי אם לא ייפסקו סכומים משמעותיים יעדיפו התובעים לוותר על זכאותם לקבל את הפיצויים העונשיים. טענה זו אינה ראויה, ואין לה מקום במסגרת כלל השיקולים. הפיצוי העונשי הוא נגזרת של האשם המיוחס למעוול, ואיננו נגזרת של שיקוליו הכלכליים של הניזוק.
499. הנקודה המקדמית הנוספת הדרושה ליבון, היא המסקנה שהסיקו התובעים מהתיקון הסופי של תקנה 3א לתקנות האגרות. גם בהקשר זה דעתי כדעת הנתבעת: מסקנת התובעים כי תקנות האגרות מציבות את "רף הפיצוי העונשי הראוי" בסך של 20,000,000 ₪ לאדם, הינה מרחיקת לכת.
500. התובעים הסתמכו בדבריהם על טיוטת תקנת האגרות, על דברי ההסבר לתקנה ועל פרוטוקול ישיבת וועדת חוק חוקה ומשפט בעניין.
501. אין צורך להכריע בטענת הנתבעת, כאילו מסמכים אלו לא הוגשו כראיות כלל, עורכיהם לא הובאו לעדות, ולא ניתן להסתמך עליהם. די בכך שצודק ב"כ הנתבעת בטענתו, כי מחוקק המשנה נקב בסכומים אלו, משום שאלו היו הסכומים הממוצעים שהוגשו באותה התקופה, או שמחוקק המשנה סבר שאלו הם הסכומים המירביים שניתן להעלותם על הדעת כי ייפסקו בתיק כלשהו.
--- סוף עמוד 136 ---
502. על כל פנים, קשה לומר כי מחוקק המשנה ביקש ליצוק תוכן מהותי בתקנות האגרות, המיועדות בעיקרן להקל על אופן הגשת התביעות, ובכך לקבוע את גובה הפיצויים הראויים.
503. אבהיר כי פסקי הדין שהביאו התובעים בהקשר לעילות ההתערבות של בית המשפט בתקנה שהותקנה כדין, עוסקים בפסילת התקנה, מקום שלכך כוונה התובענה שהושמה בפניו, ולא בפרשנות מצמצמת או מרחיבה, המוענקת לתקנה מסוימת (הוא המקרה בענייננו). גם בכוחה של פסיקה זו, אין כדי לשנות את דעתי.
504. המרב שניתן לטעון בהקשר זה הוא, כי מחוקק המשנה ביקש לקדם או לעודד הגשת תביעות אלה. ייתכן. אך, אין לכך כל קשר להבעת עמדה בנוגע לסכומים הראויים להיפסק לכל תובע ותובע. אילו היה המחוקק מבקש לקדם חקיקה מהותית בעניין, סביר שהיה פונה לקדם את הצעת חוק דיני ממונות, אשר סעיף 461 שבו, מעניק סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים לדוגמא במקרים מסוימים.
505. הלכה למעשה, סכומי הפיצויים העונשיים (או הפיצויים לדוגמא), כמו גם המקרים בהם ראוי לפסקם, מצויים כיום ב"ואקום חקיקתי", ונתונים לשיקול דעת שיפוטי.
506. הנקודה השלישית, הנוגעת לגופו של עניין, היא שאלת ההסתמכות על פסקי דין זרים העוסקים בפיצויים עונשיים.