14. כאן נחזור ונזכור כי ״השעבוד הימי״ (Maritime Lien) שהוא בעיקרו שעבוד יציר חוק, מקנה לנושה, בנסיבות מוגדרות, זכות להיפרע מהאנייה, דהיינו זכות לבקש לעצור את האנייה, למכרה ולגבות את חובו מדמי המכר. עם זאת קיימים גם שעבודים ימיים שמקורם הסכמי, כמו השעבוד המבוסס על הסכמי אספקה או משכנתא. מקורם של השעבודים הימיים מצוי במשפט המנהגי וחוק האדמירליות מ-1840 המקנה לבית המשפט לימאות סמכות לדון בתביעות למימוש שעבודים ימיים. בחוק האדמירליות מ-1861 הורחבה סמכותו של בית המשפט לימאות לדון גם בתביעות חפצא שאינן כלולות בגדר רשימת השעבודים שהיו מוכרים במשפט המקובל, אלו הן תביעות החפצא - Claim In Rem.
הבחנה זו שבין הזכויות לשעבוד ימי לבין הזכות לתביעת חפצא לא נדונה בהרחבה בפסיקה בישראל ודומה שחשיבותה פחתה, במיוחד לאחר חקיקתו של חוק הספנות (כלי-שיט), התש״ך- 1960, שבגדרו פורטה רשימה רחבה של שעבודים ימיים שהוכרו על ידי הדין הישראלי (סעיף 41 לחוק הספנות).
15. תכלית ההכרה בשעבודים הימיים אף נדונה בפסיקה. כך בע״א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ׳ כור סחר בע״מ, פ״ד מד(3) 45 (1990), מציין הנשיא שמגר:
״השיעבוד הימי מוענק לתביעות חוב מסוגים שונים. באופן כללי ניתן לומר, כי אלו הן תביעות אשר המחוקק חפץ ביקרן, ואשר הוא דואג, על-כן, להבטיחן בבטוחה קניינית.
בחלק מן המקרים מדובר בסוג של פעולות, אשר המחוקק מבקש לעודד מטעמים של אינטרס ציבורי כללי. כך הוא הדבר אצלנו, למשל, בעניין ״תשלומים המגיעים בעד הצלת חיי אדם בכלי שיט״ (סעיף 41(5)). במקרים אחרים מבקש המחוקק להבטיח את המשך תיפעולה התקין של האנייה. דוגמה לכך מהווה השיעבוד שנוצר לטובת תביעת אנשי הצוות לשכרם (אצלנו מעוגן הדבר בסעיף 41(4)), וכן השיעבוד בגין תשלום הנתבע עקב אספקה או שירותם שהיו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו (ראה סעיף 41(8))".
כך גם אני ציינתי במקרים דומים כי ״הטעם להכרה בשיעבודים הימיים שהם ברובם יצירי חוק, נוצר בשל טיבו המיוחד של המשפט הימי. המשפט הימי עוסק בנכס מיוחד - כלי שיט - אשר מטיבו ומהותו נע ונד בעולם ועובר ממדינה למדינה תוך זמן קצר. הפעלתה של אוניה כרוכה בתשלומים רבים לנותני שירותים בכל נמל ונמל, לאנשי צוות, לספקים וכר. אוניה אינה יכולה לשוט על פני המים ללא קץ, ועליה להצטייד מעת לעת בדלק, במזון, במים וכר. מטבע הדברים אוניה אינה יכולה לעגון בכל חוף בו תחפוץ, אלא עליה להשתמש בשירותי נמלים, דבר הכרוך בתשלומי אגרות שונים. במהלך מסעה של האוניה עלולים להיגרם לה ולמטענה נזקים, ולעתים יש צורך בפעולות דחופות לתיקונם, להצלתה ובמיוחד למניעת טביעתה של האוניה. האוניה אינה יכולה לשוט ללא צוות שיפעילם ויפעיל את כל מתקניה״ (ראו תיק 42908-03-11 הנ״ל, סעיף 22).
16. לבסוף נזכיר, כי השעבוד הימי רובץ על האנייה בכל אשר תלך (ע״א 352/87 הנ״ל, עמ׳ 53). השעבוד עובר עם חילופי הבעלים של האנייה ומאפשר לנושים, אשר לטובתם רובץ השעבוד הימי, לזכות בבטוחה שאינה מוגבלת במקום ובזמן. כך, די בהימצאותה של האנייה בתחומי השיפוט של בית המשפט לימאות כדי להקים לנושה עילה לבקש את מעצרה ולממש את עילת תביעתו, גם אם אין כל זיקה נוספת בין האנייה, בעליה, או המחלוקת נשוא התביעה, לתחום השיפוט. כתוצאה מכך דן בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לימאות, בסכסוכים רבים, כמו בתיק זה, אשר הזיקה היחידה שלהם לישראל, הינה הימצאותה של האנייה במימי ישראל במועד מעצרה.
זהות הנושה בתביעה בגין אספקת דלק
17. אספקת דלק הנדרשת לאנייה להמשך מסעה מצויה לכאורה בגדרה של הגדרת השעבוד הימי על פי סעיף 41(8) לחוק הספנות הקובע:
״תשלומים הנתבעים בעד או עקב אספקה או שירותים שסופקו לכלי השיט לפי הסכמים או עיסקאות שנעשו על ידי קברניט כלי השיט,
במסגרת הסמכויות שהוענקו לו על פי דין, במידה שאספקה ושירותים אלה היו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו - בין אם התשלום נקבע על ידי הקברניט ובין אם על ידי נותני האספקה והשירותים״.
כך דומה גם כי אספקת דלק תיכלל בגדר אספקתם של מצרכים חיוניים, כמוגדר בסעיף 5 לחוק האדמירליות משנת 1861 :
The High Court of Admiralty shall have jurisdiction over any claim for necessaries supplied to any ship elsewhere than in the port to which the ship belongs [...].
מכל מקום, בהליך הנוכחי לא הועלתה כל טענה כי אספקת דלק, כשלעצמה, אינה מקימה לספק הדלק שעבוד ימי או לכל הפחות עילת תביעת חפצא ועל-כן הדיון מתמקד בשאלת זהות הנושה בעל הזכות. הנושה בעל זכות השעבוד הימי או בעל תביעת החפצא הינו מי שסיפק לאנייה מצרכים ושירותים הנכללים בגדרם של הוראות הדין. סעיף 41(8) לחוק הספנות מעניק זכויות תביעה ״בעד או עקב אספקה או שירותים שסופקו לכלי השיט לפי הסכמים או עסקאות שנעשו [...]״.
רואים אנו, כי המחוקק לא העניק את הזכות לכל ספק אלא רק למי שסיפק מצרכים ושירותים על פי הסכם או עסקאות עם הגורמים הרשאים לחייב את האנייה. ודוק, פסק דין זה אינו בוחן מי רשאי לחייב את האנייה (סוגיה שהיא נושא לדיון בתיקים אחרים) אלא מתמקד רק בזהות הנושה.
לשונו זו של הסעיף מלמדת כי כוונת המחוקק הייתה להעניק את זכות התביעה למימוש השעבוד רק למי שהיה צד ישיר להתקשרות עם האנייה. כך בתיק 42908-03-11, ציינתי, כי:
״השעבוד הימי נועד להעניק בטוחה למי שמספק מצרכים ושירותים חיוניים לאוניה ואין כל מניעה כי יעשה זאת באמעות ספקי משנה שונים. אין בהוראות חוקי האדמירליות או חוק הספנות כל בסיס לצמצום שכזה. אין גם כל הגיון בדבר. כשאוניה נזקקת למצרכים כדוגמת דלק היא פונה לחברות שזו התמחותן והן פונות לספקי המשנה למיניהם. ההתחייבות לאספקה של הדלק היא של החברה המתקשרת, היא החייבת בתשלום לספק המשנה והיא שגובה את התשלום מהאוניה״ (פסקה 23).
18. העובדה כי המתקשר מספק את המצרכים, ולענייננו - מספק דלק - באמצעות קבלני משנה למיניהם, אינה פוגעת בזכותו. ״הספק״ הזכאי ליהנות מהשיעבוד הימי, הינו זה שהתקשר בהסכם אספקה תקף עם האנייה, בין אם סיפק את המצרכים בעצמו ובין אם עשה זאת באמצעות אחרים.
19. גם חוק האדמירליות משנת 1861, אינו קובע אחרת. סעיף 5 לחוק קובע את סמכות בית המשפט לדון בתביעה בגין ״מצרכים חיוניים שסופקו לאנייה״ Necessaries supplied to any" "ship. חוק האדמירליות כלל אינו דן בשאלה מיהו הנושה שרשאי לתבוע בתביעת חפצא, אלא בוחן את הסמכות לפי מהותה של התביעה. דומה שגם במשפט הנהוג בעולם מוענקת זכות התביעה רק לספק שהתקשר עם האנייה ולא לקבלני המשנה שלו (ראו האסמכתאות 5-1 שצורפו על ידי הנתבעת).
20. גם התכליות שמצדיקות את הענקת זכות התביעה למימוש השעבוד הימי מצביעות על כך שאת הזכות יש להעניק רק לאותו ספק שהתקשר עם האנייה ולא לקבלני המשנה למיניהם. התכלית העיקרית להכרעה בשעבוד הימי היא להבטיח לכל מי שמתקשר עם האנייה בטוחה קניינית. בהעדרן של בטוחות, קיים חשש שמא ספקים יהססו לספק את המצרכים החיוניים לאנייה. ההמתנה לקבלת בטוחות אחרות, תעכב את האנייה במסעה, תגרום לכך שאניות ימתינו בנמלים ויעצרו את מסען וישבשו את עבודת הנמלים. הדבר יגרום נזקים לא רק לבעלי האניות אלא גם לבעלי המטענים שבאנייה, לאניות אחרות שלא יוכלו להיכנס לנמל ולבעלי אניות ומטענים נוספים. שרשרת הגורמים שינזקו בשל העיכוב בהפלגת האנייה לצורך קבלת בטוחות לתשלום, עשויה להתארך לרשימה ארוכה של גורמים ועל-כן קיימת הצדקה להבטחת זכותו של הגורם המתקשר עם האנייה.
21. לעומת זאת, קבלני המשנה אינם מתקשרים עם האנייה. את כספם הם יקבלו מהמזמין ולא מהאנייה. הבטחת התשלומים לקבלני המשנה תעשה במסגרת היחסים שבין הספק הראשי לבינם ולא במערכת היחסים שבינם לבין האנייה. מתן בטוחה לקבלני המשנה אינה נדרשת כדי להבטיח את ניידותה של האנייה.
22. כאן נזכיר, כי הכרה בזכותו של כל אחד משרשרת ספקי המשנה לממש שעבוד ימי על האנייה עלולה להביא לכך שהאנייה תידרש לשלם, בגין אותה אספקה, למספר גורמים שונים. האנייה אינה בוחרת את ספקי המשנה, אין לה אפשרות להבטיח את מילוי חלקם באספקה והיא אינה מחוייבת לשלם להם את כספם. הכרה בזכויותיהם של כל אלו, תביא לכך שהאנייה תחשוש להתקשר עם ספקים שאינם מספקים בעצמם. יש להניח שהדבר ייקר את המצרכים (ולענייננו את הדלק) ויביא לכך שהאנייה תדרוש מידע ובטוחות שימנעו תביעות כפולות לתשלום עבור האספקה. מצב שכזה מנוגד לתכליות הענקת השעבוד הימי.
יתרה מזו, ככל שהאניות יאלצו להתקשר רק עם הספקים הישירים בכל נמל ונמל, הדבר עלול להביא לעליית מחירים, יפגע בתחרות בין ספקי הדלק השונים ויפגע בסחר הימי כולו.
23. גם שורת הצדק מחייבת צמצום זכות התביעה רק למי שהתקשר ישירות עם האנייה. האנייה ובעליה זכאים לדעת ולבחור עם מי להתקשר ואילו בטוחות יעמדו לרשותם. הכרה בזכותם של ספקי המשנה לשעבוד, מנוגדת לזכות הבחירה של האנייה.
במועד ההתקשרות עם הספק, קיימת אצל האנייה ובעליה ציפיה כי אותו ספק ימלא את חלקו בהתחייבות וכי אם ישלמו לספק את התמורה המוסכמת יופטרו מכל חוב בגין האספקה. הכרה בזכויות ספקי המשנה מסכלת את הציפיה האמורה ופוגעת בהסתמכותה של האנייה ובעליה (ראו גם דברי בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז ה-11 בפסק הדין שצורף כנספח 5 לסיכומי הנתבעת).
24. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי העדיפות הניתנת בדין לספקי מצרכים ובהם ספקי דלק, מוגבלת למי שהתקשר בהסכם האספקה עם האנייה ואינה ניתנת לכל שאר הגורמים בשרשרת האספקה.