פסק דין מתוקן
1. תובענה לתשלום תמורה בגין אספקת דלק לאנייה M/V EMMANUEL TOMASOS. במוקד המחלוקת ניצבת השאלה, מיהו ״ספק״ הדלק שלהבטחת נשייתו מוטל על האנייה שעבוד ימי, או שקמה לזכותו עילה ל״תביעת חפצא״ (Claim In rem).
רקע
2. התובעת, חברה העוסקת בסחר ואספקת דלק לאניות, הינה חברה רשומה במלטה ולה סניף הפועל בעיר פיראוס שביוון. בתוספת התביעה נשוא תיק זה טוענת התובעת כי ביום 18/12/11 סיפקה לאנייה EMMANUEL TOMASOS (להלן: ״האנייה״) דלק בנמל Lome שבמדינת טוגו. הדלק סופק לאנייה באמצעות ספק מקומי בשם .Stena Oil A.B (להלן: ״Stena״).
עבור הדלק שסופק לא קיבלה התובעת, כך לטענתה, כל תמורה. בתביעתה טוענת התובעת כי התמורה עבור הדלק שסופק עומדת על סך של $386,414. לפיכך, עתרה לחייב את האנייה בתשלום התמורה בצירוף ריבית והוצאות משפט ובסך הכל הועמדה התביעה על סך של 1,661,623 ₪ (נכון ליום 25/2/12).
3. תוספת התביעה הוגשה בעת שהאנייה עגנה בנמל אשקלון. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרה התובעת גם למעצרה של האנייה. ביום 25/2/12 ניתן צו למעצרה של האנייה ולאחר שבעלי האנייה הפקידו ערבויות מתאימות, ניתנה ביום 27/2/12 פקודה לשחרורה.
4. בשמה של האנייה התייצבה בעלת האנייה, חברת Tomasos Brothers (להלן ״בעלת האנייה״) וכפרה בחוב. עם זאת, בעלת האנייה לא כפרה בכך שהדלק סופק לאנייה במועדים ובכמויות כפי שנטען והמחלוקת נוגעת אך ורק לשאלת זהותו של הספק הזכאי לתמורה.
עיקר המחלוקת
5. כדי להבין את המחלוקת נבהיר, כי בעלת האנייה לא הזמינה את הדלק ישירות מהתובעת וכי בעסקה היו מעורבים גורמים נוספים שמעמד כל אחד מהם שנוי במחלוקת. מתברר כי ביום 16/12/11 פנו נציגי בעלת האנייה לחברת Mediterranean Bunker Services (להלן: ״M.B.S״) והזמינו ממנה את אספקת הדלק לאנייה (נספח 1 לתצהיר נ/1).
במסמך ההזמנה פורטו כמויות הדלק המוזמנות, מועדי תשלום ומחירם של מוצרי הדלק.
כן צוין, כי המוכרת (Seller) הינה M.B.S וכי הרוכשים הינם בעלת האנייה, או חברת הניהול, המפעילה, החוכרת ועוד. בראש ההזמנה נאמר:
In accordance with your instructions received as bunker buyers," we hereby confirm to have concluded as sellers the following
."[...] bunker stem to the debit
עוד צוין, כי הספק בפועל (PH. Supplier) היא חברת Stena. אין כל אזכור של התובעת.
עם זאת, אין חולק, כי M.B.S שמקום מושבה בפיראוס שביוון, פנתה לתובעת והזמינה ממנה את אספקת הדלק לאנייה (נספחים 1-A-2^ A לתצהיר ת/1). ההזמנות מופנות על ידי התובעת ל- M.B.S וכוללות את כל פרטי ההזמנה; כמויות, מחיר, מועד אספקה ומועד תשלום. במסמך שסומן 1-A צוין כי ההזמנה תעשה על חשבון Account של M.B.S. עם זאת, באישור ההזמנה Sales Order Confirmation נרשם כי ההזמנה על חשבון Account של המאסטר, הבעלים, החוכר, האנייה או M.B.S.
6. עוד מתברר כי התובעת מצידה פנתה לחברת Wrist Worldwide Trading Gmbh (להלן: ״Wrist״) לרכישת הדלקים וזו מצדה התקשרה עם Stena (נספחים 1-B-3 ,B-2 ,B לת/1).
עבור רכישת הדלקים שילמה התובעת את מלוא התמורה ^Stena וזו אישרה את קבלת התמורה (ראו אישור שסומן ת/2).
כן מתברר, כי בעלת האנייה שילמה את מלוא התמורה עבור הדלק לחברת M.B.S (נספח 4
לנ/1).
7. יצוין, כי בעת אספקת הדלק לאנייה, כאמור על ידי חברת Stena, אישר קברניט האנייה את קבלת הדלק וחתם על מסמכי האספקה Delivery Receipt (נספח C לת/1).
8. התובעת טוענת כי חברת M.B.S מסרה לה המחאה משוכה על שם חברת Med Bunkers LTD., אולם המחאה זו חוללה והוחזרה בשל העדר כיסוי (נספח D לת/1). בעקבות זאת, נוהל בינה לבין M.B.S משא ומתן שהבשיל לכלל הסכם פשרה. ההסכם כלל את M.B.S, את Med Bunkers .LTD ואת בעלי השליטה בהן (נספח F לת/1). הסכם זה לא כובד והתובעת לא קיבלה את התמורה.
9. בתביעתה טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל את התמורה עבור הדלק מהאנייה, שכן עומדת לה עילת תביעת חפצא מכוח חוקי האדמירליות משנת 1840 ו-1861 ומכוח סעיף 41(8) לחוק הספנות (כלי- שיט), התש״ך-1960.
התובעת טוענת כי ממכלול הנסיבות יש לקבוע, כי זכות התביעה עומדת לה הואיל והיא הגורם לאספקת הדלק לאנייה. התובעת היא שרכשה ושילמה עבור רכישת הדלק מ- Stena והיא שסיפקה את הדלק לאנייה באמצעות Stena. התובעת מוסיפה וטוענת כי M.B.S שימשה רק כמתווך (Broker) ופעלה בשמם של האנייה ובעליה בהזמנת הדלק.
10. האנייה ובעליה טוענים לעומתה, כי הזמינו את הדלק מחברת M.B.S ושילמו עבור ההזמנה. ככל שעומדת לגורם כלשהו זכות שעבוד ימי, הרי שזכות זו הייתה של M.B.S ופקעה עם תשלום התמורה. האנייה סבורה, כי התובעת וכך גם Stena^ Wrist שימשו למעשה כקבלני משנה של M.B.S ועל-כן אין להן משל עצמן כל עילה כנגד האנייה או בעליה.
פרט למחלוקות עיקריות אלו חלוקים הצדדים גם על משמעות המסמכים השונים שהוחלפו ובמיוחד בשאלה, האם יש בהם ללמד על הסכמה של האנייה או של בעלת האנייה להכיר בשעבוד ימי לתובעת או למי מטעמה.
דיון והכרעה
11. כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות וכי לתובעת אין עילה לתביעת חפצא או למימוש שעבוד ימי כנגד האנייה.
הערה מקדימה לעניין תביעת החפצא בבית המשפט לימאות
12. אחד המאפיינים הייחודים של בית המשפט לימאות מצוי בסמכותו של בית המשפט לדון בתביעות חפצא, דהיינו תביעה כנגד ה״חפץ״ - האנייה. האפשרות להגיש תביעה כנגד ״נכס״ ולא כנגד אישיות משפטית, מקנה לתובעים אמצעי למימוש ״הנכס״ ופירעון החובות מתמורת המכירה. זהו הליך ייחודי שאינו מוכר בדרך כלל במסגרת המשפטית הרגילה.
13. על מהותה של ״תביעת החפצא״ בבית המשפט לימאות ועל תכליתה, פירטתי בהרחבה כבר בהזדמנויות קודמות. כך בתיק 42908-03-11 Tara Kaptanoglu נ׳ Jupiter Shipping (ניתן ביום 30/3/11), ציינתי כדלקמן:
״מטרת תביעת החפצא בבית המשפט לימאות הינה מעצרה של האנייה כדי להיפרע ממנה או מהכספים שהופקדו לשחרורה, את חובה לתובע (ראה ד״ר גוטשלק ״תביעות חפצא וסמכות בית המשפט״ הפרקליט כט45 (תשל״ד); ע״א 296/71 האנייה ״מיטרה אסימינה״ ובעליה נ' חברת הלפור בע״מ, פ״ד כה(2) 632, 638 (1971)). מבחינה דיונית מופנות תביעות החפצא כנגד הנכס - כלומר האנייה - אך כדי להצליח בתביעתו על התובע להצביע על עילה מוכרת כנגד בעלי האנייה, צוותה או קברניטה (ראה דיון בת.א. (חי') 732/96 האנייה Ellen Hudig נ׳ הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline (החלטה מיום 22/4/04)). ניתן לומר שתביעת חפצא הינה תביעה כנגד גופו של כלי השיט המיוסדת על אחריותם של בעל כלי השיט או צוותו״.
(ראו גם תיק 31701-05-11 ברק שקד שיווק בע״מ נ׳ האנייה 1 MIRAGE (החלטה מיום 8/9/11) ; ת״ח 30/07 חברת נמלי ישראל פתוח ונכסים בע״מ נ׳ האנייה Salamis Glory (החלטה מיום 26/10/10) ועוד).
משמעות הדבר הינה כי על התובע בתביעת חפצא להצביע על עילת תביעה כנגד הבעלים,
הצוות, או גורם אחר שמוסמך לחייבם. בכך לא די, שכן על התובע לשכנע גם כי אותה עילה נכללת בגדר העילות המקימות לטובתו שעבוד ימי על האנייה או המקנות לו תביעת חפצא Claim In Rem כנגד האנייה.
14. כאן נחזור ונזכור כי ״השעבוד הימי״ (Maritime Lien) שהוא בעיקרו שעבוד יציר חוק, מקנה לנושה, בנסיבות מוגדרות, זכות להיפרע מהאנייה, דהיינו זכות לבקש לעצור את האנייה, למכרה ולגבות את חובו מדמי המכר. עם זאת קיימים גם שעבודים ימיים שמקורם הסכמי, כמו השעבוד המבוסס על הסכמי אספקה או משכנתא. מקורם של השעבודים הימיים מצוי במשפט המנהגי וחוק האדמירליות מ-1840 המקנה לבית המשפט לימאות סמכות לדון בתביעות למימוש שעבודים ימיים. בחוק האדמירליות מ-1861 הורחבה סמכותו של בית המשפט לימאות לדון גם בתביעות חפצא שאינן כלולות בגדר רשימת השעבודים שהיו מוכרים במשפט המקובל, אלו הן תביעות החפצא - Claim In Rem.
הבחנה זו שבין הזכויות לשעבוד ימי לבין הזכות לתביעת חפצא לא נדונה בהרחבה בפסיקה בישראל ודומה שחשיבותה פחתה, במיוחד לאחר חקיקתו של חוק הספנות (כלי-שיט), התש״ך- 1960, שבגדרו פורטה רשימה רחבה של שעבודים ימיים שהוכרו על ידי הדין הישראלי (סעיף 41 לחוק הספנות).
15. תכלית ההכרה בשעבודים הימיים אף נדונה בפסיקה. כך בע״א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ׳ כור סחר בע״מ, פ״ד מד(3) 45 (1990), מציין הנשיא שמגר:
״השיעבוד הימי מוענק לתביעות חוב מסוגים שונים. באופן כללי ניתן לומר, כי אלו הן תביעות אשר המחוקק חפץ ביקרן, ואשר הוא דואג, על-כן, להבטיחן בבטוחה קניינית.
בחלק מן המקרים מדובר בסוג של פעולות, אשר המחוקק מבקש לעודד מטעמים של אינטרס ציבורי כללי. כך הוא הדבר אצלנו, למשל, בעניין ״תשלומים המגיעים בעד הצלת חיי אדם בכלי שיט״ (סעיף 41(5)). במקרים אחרים מבקש המחוקק להבטיח את המשך תיפעולה התקין של האנייה. דוגמה לכך מהווה השיעבוד שנוצר לטובת תביעת אנשי הצוות לשכרם (אצלנו מעוגן הדבר בסעיף 41(4)), וכן השיעבוד בגין תשלום הנתבע עקב אספקה או שירותם שהיו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו (ראה סעיף 41(8))".
כך גם אני ציינתי במקרים דומים כי ״הטעם להכרה בשיעבודים הימיים שהם ברובם יצירי חוק, נוצר בשל טיבו המיוחד של המשפט הימי. המשפט הימי עוסק בנכס מיוחד - כלי שיט - אשר מטיבו ומהותו נע ונד בעולם ועובר ממדינה למדינה תוך זמן קצר. הפעלתה של אוניה כרוכה בתשלומים רבים לנותני שירותים בכל נמל ונמל, לאנשי צוות, לספקים וכר. אוניה אינה יכולה לשוט על פני המים ללא קץ, ועליה להצטייד מעת לעת בדלק, במזון, במים וכר. מטבע הדברים אוניה אינה יכולה לעגון בכל חוף בו תחפוץ, אלא עליה להשתמש בשירותי נמלים, דבר הכרוך בתשלומי אגרות שונים. במהלך מסעה של האוניה עלולים להיגרם לה ולמטענה נזקים, ולעתים יש צורך בפעולות דחופות לתיקונם, להצלתה ובמיוחד למניעת טביעתה של האוניה. האוניה אינה יכולה לשוט ללא צוות שיפעילם ויפעיל את כל מתקניה״ (ראו תיק 42908-03-11 הנ״ל, סעיף 22).
16. לבסוף נזכיר, כי השעבוד הימי רובץ על האנייה בכל אשר תלך (ע״א 352/87 הנ״ל, עמ׳ 53). השעבוד עובר עם חילופי הבעלים של האנייה ומאפשר לנושים, אשר לטובתם רובץ השעבוד הימי, לזכות בבטוחה שאינה מוגבלת במקום ובזמן. כך, די בהימצאותה של האנייה בתחומי השיפוט של בית המשפט לימאות כדי להקים לנושה עילה לבקש את מעצרה ולממש את עילת תביעתו, גם אם אין כל זיקה נוספת בין האנייה, בעליה, או המחלוקת נשוא התביעה, לתחום השיפוט. כתוצאה מכך דן בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לימאות, בסכסוכים רבים, כמו בתיק זה, אשר הזיקה היחידה שלהם לישראל, הינה הימצאותה של האנייה במימי ישראל במועד מעצרה.
זהות הנושה בתביעה בגין אספקת דלק
17. אספקת דלק הנדרשת לאנייה להמשך מסעה מצויה לכאורה בגדרה של הגדרת השעבוד הימי על פי סעיף 41(8) לחוק הספנות הקובע:
״תשלומים הנתבעים בעד או עקב אספקה או שירותים שסופקו לכלי השיט לפי הסכמים או עיסקאות שנעשו על ידי קברניט כלי השיט,
במסגרת הסמכויות שהוענקו לו על פי דין, במידה שאספקה ושירותים אלה היו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו - בין אם התשלום נקבע על ידי הקברניט ובין אם על ידי נותני האספקה והשירותים״.
כך דומה גם כי אספקת דלק תיכלל בגדר אספקתם של מצרכים חיוניים, כמוגדר בסעיף 5 לחוק האדמירליות משנת 1861 :
The High Court of Admiralty shall have jurisdiction over any claim for necessaries supplied to any ship elsewhere than in the port to which the ship belongs [...].
מכל מקום, בהליך הנוכחי לא הועלתה כל טענה כי אספקת דלק, כשלעצמה, אינה מקימה לספק הדלק שעבוד ימי או לכל הפחות עילת תביעת חפצא ועל-כן הדיון מתמקד בשאלת זהות הנושה בעל הזכות. הנושה בעל זכות השעבוד הימי או בעל תביעת החפצא הינו מי שסיפק לאנייה מצרכים ושירותים הנכללים בגדרם של הוראות הדין. סעיף 41(8) לחוק הספנות מעניק זכויות תביעה ״בעד או עקב אספקה או שירותים שסופקו לכלי השיט לפי הסכמים או עסקאות שנעשו [...]״.
רואים אנו, כי המחוקק לא העניק את הזכות לכל ספק אלא רק למי שסיפק מצרכים ושירותים על פי הסכם או עסקאות עם הגורמים הרשאים לחייב את האנייה. ודוק, פסק דין זה אינו בוחן מי רשאי לחייב את האנייה (סוגיה שהיא נושא לדיון בתיקים אחרים) אלא מתמקד רק בזהות הנושה.
לשונו זו של הסעיף מלמדת כי כוונת המחוקק הייתה להעניק את זכות התביעה למימוש השעבוד רק למי שהיה צד ישיר להתקשרות עם האנייה. כך בתיק 42908-03-11, ציינתי, כי:
״השעבוד הימי נועד להעניק בטוחה למי שמספק מצרכים ושירותים חיוניים לאוניה ואין כל מניעה כי יעשה זאת באמעות ספקי משנה שונים. אין בהוראות חוקי האדמירליות או חוק הספנות כל בסיס לצמצום שכזה. אין גם כל הגיון בדבר. כשאוניה נזקקת למצרכים כדוגמת דלק היא פונה לחברות שזו התמחותן והן פונות לספקי המשנה למיניהם. ההתחייבות לאספקה של הדלק היא של החברה המתקשרת, היא החייבת בתשלום לספק המשנה והיא שגובה את התשלום מהאוניה״ (פסקה 23).
18. העובדה כי המתקשר מספק את המצרכים, ולענייננו - מספק דלק - באמצעות קבלני משנה למיניהם, אינה פוגעת בזכותו. ״הספק״ הזכאי ליהנות מהשיעבוד הימי, הינו זה שהתקשר בהסכם אספקה תקף עם האנייה, בין אם סיפק את המצרכים בעצמו ובין אם עשה זאת באמצעות אחרים.
19. גם חוק האדמירליות משנת 1861, אינו קובע אחרת. סעיף 5 לחוק קובע את סמכות בית המשפט לדון בתביעה בגין ״מצרכים חיוניים שסופקו לאנייה״ Necessaries supplied to any" "ship. חוק האדמירליות כלל אינו דן בשאלה מיהו הנושה שרשאי לתבוע בתביעת חפצא, אלא בוחן את הסמכות לפי מהותה של התביעה. דומה שגם במשפט הנהוג בעולם מוענקת זכות התביעה רק לספק שהתקשר עם האנייה ולא לקבלני המשנה שלו (ראו האסמכתאות 5-1 שצורפו על ידי הנתבעת).
20. גם התכליות שמצדיקות את הענקת זכות התביעה למימוש השעבוד הימי מצביעות על כך שאת הזכות יש להעניק רק לאותו ספק שהתקשר עם האנייה ולא לקבלני המשנה למיניהם. התכלית העיקרית להכרעה בשעבוד הימי היא להבטיח לכל מי שמתקשר עם האנייה בטוחה קניינית. בהעדרן של בטוחות, קיים חשש שמא ספקים יהססו לספק את המצרכים החיוניים לאנייה. ההמתנה לקבלת בטוחות אחרות, תעכב את האנייה במסעה, תגרום לכך שאניות ימתינו בנמלים ויעצרו את מסען וישבשו את עבודת הנמלים. הדבר יגרום נזקים לא רק לבעלי האניות אלא גם לבעלי המטענים שבאנייה, לאניות אחרות שלא יוכלו להיכנס לנמל ולבעלי אניות ומטענים נוספים. שרשרת הגורמים שינזקו בשל העיכוב בהפלגת האנייה לצורך קבלת בטוחות לתשלום, עשויה להתארך לרשימה ארוכה של גורמים ועל-כן קיימת הצדקה להבטחת זכותו של הגורם המתקשר עם האנייה.
21. לעומת זאת, קבלני המשנה אינם מתקשרים עם האנייה. את כספם הם יקבלו מהמזמין ולא מהאנייה. הבטחת התשלומים לקבלני המשנה תעשה במסגרת היחסים שבין הספק הראשי לבינם ולא במערכת היחסים שבינם לבין האנייה. מתן בטוחה לקבלני המשנה אינה נדרשת כדי להבטיח את ניידותה של האנייה.
22. כאן נזכיר, כי הכרה בזכותו של כל אחד משרשרת ספקי המשנה לממש שעבוד ימי על האנייה עלולה להביא לכך שהאנייה תידרש לשלם, בגין אותה אספקה, למספר גורמים שונים. האנייה אינה בוחרת את ספקי המשנה, אין לה אפשרות להבטיח את מילוי חלקם באספקה והיא אינה מחוייבת לשלם להם את כספם. הכרה בזכויותיהם של כל אלו, תביא לכך שהאנייה תחשוש להתקשר עם ספקים שאינם מספקים בעצמם. יש להניח שהדבר ייקר את המצרכים (ולענייננו את הדלק) ויביא לכך שהאנייה תדרוש מידע ובטוחות שימנעו תביעות כפולות לתשלום עבור האספקה. מצב שכזה מנוגד לתכליות הענקת השעבוד הימי.
יתרה מזו, ככל שהאניות יאלצו להתקשר רק עם הספקים הישירים בכל נמל ונמל, הדבר עלול להביא לעליית מחירים, יפגע בתחרות בין ספקי הדלק השונים ויפגע בסחר הימי כולו.
23. גם שורת הצדק מחייבת צמצום זכות התביעה רק למי שהתקשר ישירות עם האנייה. האנייה ובעליה זכאים לדעת ולבחור עם מי להתקשר ואילו בטוחות יעמדו לרשותם. הכרה בזכותם של ספקי המשנה לשעבוד, מנוגדת לזכות הבחירה של האנייה.
במועד ההתקשרות עם הספק, קיימת אצל האנייה ובעליה ציפיה כי אותו ספק ימלא את חלקו בהתחייבות וכי אם ישלמו לספק את התמורה המוסכמת יופטרו מכל חוב בגין האספקה. הכרה בזכויות ספקי המשנה מסכלת את הציפיה האמורה ופוגעת בהסתמכותה של האנייה ובעליה (ראו גם דברי בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז ה-11 בפסק הדין שצורף כנספח 5 לסיכומי הנתבעת).
24. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי העדיפות הניתנת בדין לספקי מצרכים ובהם ספקי דלק, מוגבלת למי שהתקשר בהסכם האספקה עם האנייה ואינה ניתנת לכל שאר הגורמים בשרשרת האספקה.