5. העיקרון המנחה שנקבע בחוק לענישה, הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהקשר זה יש להביא בחשבון מספר שיקולים. הראשון הוא הערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). במקרה הנוכחי, הערך המוגן הוא הערך של תחרות חופשית (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת רמזורים (14.7.2005), בפסקה 13). לגבי ערך זה פסק בית המשפט העליון, כי "תחרות כזו מבטיחה לצרכן כי מבין היצע המוצרים בשוק, הוא יוכל לבחור ולרכוש את המוצר האיכותי ביותר, במחיר הזול ביותר ... תחרות חופשית מהווה גם תנאי הכרחי לקיומו של משק יעיל ובריא, ואף לצמיחה כלכלית" (שם). באותה פרשה קבע בית המשפט העליון גם, כי ערך התחרות החופשית הינו "ערך מרכזי בשיטתנו הכלכלית, החברתית והמשפטית", וכי "דיני ההגבלים העסקיים מבטאים הכרה זו".
6. אשר למדיניות הענישה הנהוגה (סעיף 40ג(א) הנ"ל), עולה כי בעבירות הגבלים עסקיים הטילו בתי המשפט עונשי מאסר, בחלק מן המקרים לריצוי בדרך של עבודות שירות, בחלק מן המקרים לריצוי בין כותלי הכלא. השונות העובדתית בין המקרים ובין המקרה הנוכחי משמעותית. חלק גדול מן המקרים שהוצגו נדונו טרם נחקקה הוראת סעיף 47א לחוק ההגבלים העסקיים, הקובעת עבירה של הסדר כובל בנסיבות מחמירות, שלצידה עונש חמור יותר מעבירת הבסיס של צד להסדר כובל. הוראה זו רלוונטית לחלק מן האישומים וחלק ניכר מן הנאשמים בתיק זה. חלק משמעותי מן המקרים שהוצגו קדמו בזמן למגמה הניכרת בשנים האחרונות בפסיקת בית המשפט העליון, והיא להחמרה בענישה בגין עבירות כלכליות. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון כי אין לזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג (ראו דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.2013) בפסקה 9; בכל הנוגע להגבלים עסקיים, ראו בהקשר זה את פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט א' רובינשטיין, בע"פ 5823/14 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל (22.10.2015), בפסקאות קו', קט'). מנגד, עמד בית המשפט העליון על כך שהעלאת רף הענישה צריך שתיעשה באופן מדורג (שם, בפסקה קט'; ראו גם ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.2013), בפסקאות 17, 21). נוכח כל אלה, ההנחיה שניתן לשאוב מעונשים שהוטלו במקרים אחרים - מוגבלת.
7. מעבר לכך, מקובלת עליי גישתה העקרונית של המאשימה, לפיה נקודת המוצא העונשית בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים הינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכן קנס כספי משמעותי. לעמדה זו עוגן מוצק בפסיקת בית המשפט העליון (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2006), בפסקה 191 לפסק הדין; ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.2007), בפסקה 73 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). מדיניות עונשית זו הוסברה, בעניין לימור, הן בשיקולי הרתעה, הן בצורך לספק "גמול הולם לחומרה המיוחסת לעבירות בתחום ההגבלים העסקיים" (בפסקה 73 שם). לא למותר להעיר, כי מדיניות זו נקבעה במועדים הקרובים לביצוע העבירות מושא ההתדיינות שבפניי. במצב זה, לא ניתן לייחס משקל יתר לגזרי דין אשר נזכרו בטיעוני הנאשמים כמצביעים, לשיטתם, על הסתפקות בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות במקרים חמורים במידה ניכרת מזה שבפניי (למשל ת"פ (מחוזי י-ם) 377/04 מדינת ישראל נ' וול (19.12.2007)). עוד יש להעיר, כי בכל מקרה, מדיניות הענישה הרלוונטית לתיקון 113 אינה זו שנהגה בעת ביצוע המעשים, כי אם זו הנוהגת בעת גזירת הדין (ראו ע"פ 6799/14 אופיר נ' מדינת ישראל (6.3.2015), בפסקה 11).