מדובר בסוגיה חשובה וייחודית המהווה נגזרת בתורת הרמת המסך. הסוגייה מחייבת איזון בין האינטרסים הלגיטימיים של הנושים החיצוניים אל מול בעלי המניות והנושים הפנימיים כאשר החברה נקלעה לקשיים, כל זאת על רקע עקרונות יסוד של תום לב, צדק והגינות שהתפתחו במשפט הפרטי והושרשו בדיני החוזים ובדיני התאגידים. העמדה בה נקטה חברתי משתלבת לטעמי בפרשנות התכליתית של הוראות חוק החברות, התשנ"ט-1999 על רקע המדיניות הכלכלית והחברתית שמבקשים להגשים תוך שימת דגש על תכליתה של החברה לקדם פעולותיה העסקיות יחד עם דאגה גם לציבור נושיה. מימון דק עלול לפגוע בזכותם הרכושית של הנושים החיצוניים לביטחון נשייתם. העובדה שהמימון הדק עשוי להוות כר פורה לניצול לרעה של מעמד בעלי השליטה בתאגיד על חשבון הנושים החיצוניים וכי עשוי הוא להביא למצב של חוסר הגינות עסקית תוך הגנה מוחלטת על בעלי המניות לפעילות התאגיד וזאת על חשבון סיפוק כרית ביטחון לנושים החיצוניים, כל אלה עשויים להצדיק בנסיבות מתאימות סטייה מעקרון ההפרדה בין החברה לבעלי מניותיה. זאת ועוד, כאשר עקרון ההפרדה בין החברה לבעלי מניותיה מאפשר לחברה פעילות בלתי תקינה שיש בה לקפח או אף להונות נושה או לחמוק מהתחייבויותיה נכון יהיה במגבלות מסוימות להדחות את חובם של בעלי המניות או אף, במקרים קיצוניים יותר, להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות. בכך יש כדי ליצור איזון בין שיקולי היוזמה העסקית לבין אחריותו של התאגיד לציבור עימו יש לו קשר עסקי.
המימון הדק כשלעצמו עשוי להצביע במקרים מסוימים על חוסר תום לב בניהול עסקי החברה ולפיכך גם אני, כמו חברתי, השופטת פרוקצ'יה, איני סבורה כי יש לדרוש יסוד נוסף של העדר הגינות או חוסר תום לב כתנאי לשימוש באמצעים של הרמת מסך או השעיית פרעון הלוואות בעלים. המקרה שבפנינו מדגים לדעתי בצורה טובה את צדקתה של גישה זו. אף בהנחה שהתנהלות החברה ובעלי מניותיה בהקשרים אחרים היתה ראויה ולא העידה על העדר תום לב או חוסר הגינות, הרי שהמימון הדק כשלעצמו במקרה
--- סוף עמוד 632 ---
זה לצד המרת חלק מרווחי החברה להלוואות בעלים, ובהתאם ליתר נסיבות העניין, כפי שנקבעו על-ידי המשיב ואומצו על-ידי בית משפט קמא, הצדיקו את השעיית פרעון הלוואות הבעלים של החברה ואת העדפת הנושים החיצוניים של החברה על פני בעלי המניות שבה בכובעם כנושים.
אני מסכימה לפיכך עם קביעותיה של חברתי כי במקרה דנן ניהולה של החברה במימון דק בשיעור קיצוני היווה ניהול עסקי לא ראוי תוך לקיחת סיכונים בלתי אחראיים של החברה ובעלי מניותיה כלפי ציבור הנושים. כפי שפורט בהרחבה על-ידי חברתי, לחברה למעשה לא היו נכסים כלל ופעולותיה מומנו מאשראי ספקים שניתן לה על-ידי המשקים, ספקי ביצי ההדגרה, שנמנו על בעלי העניין בה. גם כאשר נצמחו לחברה רווחים הם תועלו לכיסם של בעלי המניות במקום שישמשו להשקעה הונית שתהווה כרית ביטחון לנושים החיצוניים. לפיכך אני מסכימה כי לאור מכלול הנסיבות, ובכלל זה הנתונים הנוספים שהצביעו על חוסר תום לב בהתנהלות החברה במישורים אחרים, היה מקום להתערבות שיפוטית כדי לתת הגנה לנושי החברה.