חירות הביטוי נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לכל אדם לתת ביטוי לתחושותיו ולתכונותיו האישיות, להביע את אשר על ליבו וכך לפתח ולטפח את אישיותו. במובן זה חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם, חלק מזכותו להגדרה עצמית וחלק מיכולתו לתת ביטוי לסגולותיו; זוהי הזכות להגשמה עצמית (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 62 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). חירות הביטוי הינה גם אמצעי להשגת מטרות חברתיות ודמוקרטיות. החלפת המידע, בעיקר בנושאים ציבוריים, מאפשרת לציבור לגבש את עמדותיו וכך מתאפשר גם פיקוח יעיל יותר על רשויות השלטון. כמו כן, חופש הביטוי הוא אמצעי יעיל לקידום הידע וגילוי האמת (ראו עניין אבנרי, 857; עניין אילנה דיין, שם. עוד על הטעמים ביסוד ההגנה על חופש הביטוי ראו עניין בכרי, פיסקה 24).
ההסדר המצוי בחוק איסור לשון הרע, על היבטיו המורכבים, יוצר איזון בין שתי זכויות שוות מעמד אלה (ראו עניין אמר, 519; עניין בן גביר, פיסקה 34 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). עיקרו של הסדר זה בהגדרתה של לשון הרע, מחד גיסא (ראו סעיפים 3-1 לחוק) ובקביעת שורה של פרסומים מותרים או שיזכו להגנה אף אם הם עולים כדי לשון הרע והוראות לעניין נטל ההוכחה, מאידך גיסא (ראו פרק ג' לחוק איסור לשון הרע).
אף שהאיזון המצוי בחוק איסור לשון הרע בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב הוא איזון אופקי, הרי שקביעת המדרג בין הזכויות השונות ומידת ההגנה על חופש הביטוי ביחס לזכויות ולערכים המתנגשים בו, נגזרת מסוג הביטוי הספציפי ומאפייניו. לא כל הביטויים נולדו שווים, ועוצמת ההגנה על חופש הביטוי תושפע, בין היתר, ממושא הביטוי, מנושאו ומחשיבות העניין (ראו עניין בן גביר; עניין אילנה דיין, פיסקה 78 לפסק דינוו של כב' השופט ריבלין והאסמכתאות שם). עוד יש להביא בחשבון באם המדובר באדם פרטי או שמא המדובר באיש ציבור (ראו עניין אבנרי, 863-864).
ב. לשון הרע – מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת ולפגוע בביטחונו הפנימי
--- סוף עמוד 45 ---
גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי (ראו עניין שרנסקי)
וכדברי כב' השופט ע' פוגלמן בעניין אילנה דיין, פיסקה 18 לפסק דינו: