על טיבה של זכות האדם לשם טוב ועל ההצדקות לה עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.11.06), פיסקה 12 לפסק דינה (להלן: "עניין בן גביר"), כדלקמן:
"הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההוויה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית. מירקם חברתי הרמוני בין בני אדם, הוא תנאי חיוני למימושם של תהליכי בנין, קידמה, ומיצוי הכוחות והיכולות הטמונים בפרטים לתועלת הכלל. הזכות לשם טוב של הפרט היא נדבך מרכזי בסדר חברתי הרמוני. היא ניצבת ביסוד משטר הבנוי על חירות וכבוד האדם. היא מצויה במעמד רם במידרג זכויות האדם."
ההצדקה המרכזית להגנה על השם הטוב נובעת, אם כן, מהקשר ההדוק בין השם הטוב של אדם לבין זכותו לכבוד (ראו גם עניין בכרי, פיסקה 21) וכדברי כב' השופט ברק בעניין אבנרי, 856-857:
"כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי.
--- סוף עמוד 44 ---
מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי כל המלבין את פני חברו ברבים 'כאילו שופך דמים', ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. אין להתפלא, איפוא, כי תפיסתנו הינה כי 'טוב שם משמן טוב'".
מנגד, כאמור, מצויה זכות היסוד לחופש הביטוי, אשר הוגדרה בפסיקה כ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ראו ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)) וכחירות "שיש שנייה לה אך אין קודמת לה" (ראו דברי כב' השופט ריבלין בע"א 751/10, 1236/10, 1237/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך ואח' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 8.2.12) פיסקה 62 לפסק דינו (להלן: "עניין אילנה דיין")).