"המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו, לשבט או לחסד. הוא שיקבע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו יבקשו את חברתו או יפנו לו עורף. פגיעה לא מוצדקת במוניטין של אדם, היא פגיעה לא רק בכבודו הוא, אלא גם באינטרס רחב יותר של התנהלות תקינה של החברה."
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע את מהותה של "לשון הרע", ומגדיר אותה כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.."
מסעיף 1 לחוק לשון הרע עולה, כי ביטוי שיש בו כדי להשפיל ולבזות אדם, בין בשל מעשיו, אופיו, התנהגותו וכיו"ב עולה לכדי לשון הרע. גם ביטוי שיש בו כדי לפגוע באדם בעסקו או במשלח ידו (הוא הכבוד החברתי, ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005), 80-83), עולה לכדי לשון הרע. על פי הוראת הסעיף, די בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בחלופותיו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ולא נדרשת הוכחתה של פגיעה בפועל (ראו עניין הרציקוביץ', 567; א. שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997), 121 (להלן: "שנהר")).
בחינת הפרסומים, באם הינם בגדר לשון הרע, נעשית על פי אמות מידה אובייקטיביות, היינו, האם מנקודת מבטו של האדם הסביר (ובענייננו – הקורא הסביר) עלול הפרסום לפגוע, להשפיל או לבזות אדם, או לפגוע בעסקו. בהקשר זה, נקבע, כי אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום מצד הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט (ראו ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 617 (2002); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300-301 (1977); דנ"א 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337 (1978)). עם זאת, הכוונה שמאחורי הפרסום יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 83 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).