גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו. פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם על הקטעים האחרים כדי שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו עניין מורדוב, 25). משמעות הפרסום נבחנת לא רק על
--- סוף עמוד 46 ---
סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 84 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
על רקע מושכלות יסוד אלו וההסדר הכללי שבחוק, יש לברר האם היה בפרסומים נשוא התביעה משום לשון הרע ובמידה והתשובה על כך הינה בחיוב, יש לברר האם עומדת לנתבעים איזה מן ההגנות המצויות בחוק. אולם עוד קודם לכן, יש לברר הכיצד תבוא לידי ביטוי, במסגרת הדיון בסוגיות אלו, כוונתם של הנתבעים לפגוע בעזור, כפי שהוכחה בנסיבות ענייננו.
ג. על היסוד הנפשי בעוולת לשון הרע ועל משמעות הוכחת כוונה לפגוע
סעיף 7 לחוק לשון הרע קובע, כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כדי להקים אחריות בגין לשון הרע על הנפגע להוכיח "פרסום" שיש בו משום "לשון הרע". לשאלת הזדון אין ולא כלום, לכאורה, עם ההליך האזרחי בתביעת לשון הרע, שהרי עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה. לצורך הוכחת העוולה גם אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה, מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה כשהרציונל לכך הוא כי העוולה של לשון הרע מגינה על קניינו של אדם בשמו הטוב, בדומה לעוולות המגנות על קניינו של אדם ברכושו (ראו שנהר, 143-144. לדעתו החולקת של פרופ' פלר, לפיה העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע מותנית במודעות של המפרסם לקיומם של הנתונים האובייקטיביים המהווים את יסודות העוולה ראו ש"ז פלר, "לשון הרע – עבירה ומשמעות הדרישה 'בכוונה לפגוע' – מחשבה שנייה (ע"פ 506/89)", משפטים כג (תשנ"ד) 515, 518).
עם זאת, יש לזכור, כי העובדה שמדובר בעוולה של אחריות חמורה, אשר איננה מותנית בהוכחת יסוד נפשי כלשהו, נועדה להקל על התובע, המבקש להוכיח פגיעה בשמו הטוב. על כן נקבע, כי הכוונה שמאחורי הפרסום לא תשפיע על שאלת עצם קיומה של לשון הרע. אולם, אין בכך דבר – וחצי דבר – עם העובדה שהוכחת יסוד נפשי של כוונה לפגוע יכול שתשפיע על האיזונים ועל הבחינות המתבקשות במסגרת החוק. הכוונה לפגוע תשליך, בראש ובראשונה, על יכולתם של הנתבעים להוכיח הגנות שונות. הכוונה לפגוע יכולה גם להשפיע על גובה הפיצוי שיפסק, אם יוכח שאכן היה פרסום לשון הרע. משהוכחה כוונה לפגוע, חייב הדבר להשליך גם, לטעמי, על אופן בחינת הפרסומים, שהרי משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. בענייננו, ביקשו הנתבעים לעשות שימוש בזכות חופש הביטוי אך ורק בשל רצונם לגרום נזק לתובעים וזאת מבלי שהפרסום שירת כל מטרה חיובית לגופה. על כן, מן הראוי כי גם פרסומים שמידת פגיעתם וחריפותם נמוכה יחסית יסווגו, בנסיבות ענייננו, כפרסומים שיש בהם משום לשון הרע.