""החזקת ניירות ערך או רכישתם ביחד עם אחרים" –
החזקת ניירות ערך או רכישתם בשיתוף פעולה בין שניים או יותר לפי הסכם, בין בכתב ובין בעל פה; בלי לפגוע בכלליות האמור יראו לכאורה כמחזיקים בניירות ערך או כרוכשים אותם ביחד –
(1) תאגיד המחזיק או הרוכש ניירות ערך (בהגדרה זו - תאגיד) יחד עם בעל ענין בו או עם חברה קשורה שלו;
...
(4) אדם שעיסוקו הוא החזקת ניירות ערך או מסחר בהם בעד הזולת, יחד עם לקוחו או עם בן משפחה שלו שאינו גר עמו ואין פרנסת האחד על האחר, שבעדו הוא מחזיק בניירות הערך ומנהלם לפי יפוי כוח המקנה שיקול דעת לענין השימוש בזכות ההצבעה;"
מהגדרה זו עולה, כי כדי ששני יחידים ייחשבו למחזיקים יחד בניירות ערך או בזכויות הצבעה, עליהם לפעול בשיתוף-פעולה לפי הסכם בכתב או בעל-פה (ענין רייכרט, פסקאות 13-15 ו-17 לפסק דינו של השופט עדיאל); וכן, כי "בני משפחה", שהם לצורך ענין זה: בני זוג, אחים, הורים, הורי-הורים, צאצאים, או בני זוג של כל אחד מאלה, הגרים זה עם זה או שפרנסתו של האחד תלויה באחר, ייחשבו כאדם אחד, וגם הם בבחינת "מחזיקים יחד".
99. אין מחלוקת בענייננו, כי קרבת המשפחה בין בארי לויט לדניאל מורוס אינה עולה לגדר הקרבה הנדרשת בהגדרת "בני משפחה" בחוק. כן לא עלתה טענה לפיה יתר יחידי בני משפחת לויט, הגם שהם נחשבים "בני משפחה" לצורך ענין זה, מתגוררים יחד או תלויים לצרכי פרנסתם האחד באחר, באופן שקמה לגביהם חזקה לפיה הם בבחינת "אדם אחד". השאלה היא, על כן, האם יש לראות בהם כמי שפועלים בשיתוף-פעולה לפי הסכם בכתב או בעל-פה. ככלל, שאלת ה"החזקה יחד" עשויה להיות שאלה מורכבת, וההכרעה בה במקרה נתון עשויה להצריך בירור עובדתי ומשפטי כאחד. הכרעה כזו עשויה להיות כרוכה ביישוב הפער הקיים, לעיתים, בין דיווחיה של חברה באשר למצב ההחזקות בה, לבין מצב הדברים בפועל, ונוכח העובדה כי בסיטואציות מסוימות עשוי להיות לבעלי מניות אינטרס להציג עצמם כ"מחזיקים יחד", בעוד שבסיטואציות אחרות יתכן ההפך מכך. גם לחברה עצמה עשויות להיות העדפות שונות בנושא זה במצבים ובהקשרים שונים (ערן רוזמן "בחינת מצבת ההחזקות עובר לרכישת
--- סוף עמוד 61 ---
שליטה בחברה ציבורית" תאגידים ד/4 61 (2007), להלן: רוזמן, בחינת מצבת ההחזקות).
100. בין כך ובין כך, אין צורך להכריע בשאלה זו, מן הטעם שבית המשפט המחוזי הכריע בשאלה זו במישור העובדתי, ואין עילה להתערב בהכרעה זו. ראשית, כלל הוא כי, למעט בנסיבות חריגות, אין ערכאת הערעור אמורה לסטות מממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 ([פורסם בנבו], 5.1.2004)) ושנית, למעט בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, ככל שטענות לא נטענו במפורש בפני הערכאה הדיונית, אין להעלותן בפני ערכאת הערעור. אכן, "... מושכל יסודי הוא, שטענה, אשר לא נטענה לפני בית המשפט שלדיון, שוב אין זכות לטוענה – אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד – בבית המשפט שלערעור" (ע"א 113/87 בוני ציון בע"מ נ' גורני, פ"ד מג(2) 545, 547 (1989); ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589, 595-596 (1983); ע"א 499/85 עיזבון המנוחה שפייר ז"ל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה, פ"ד מד(3) 256, 259-260 (1990); ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774, 789-790 (1996); ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת נאור ([פורסם בנבו], 16.1.2006)).