ודוק, הדרישה לכך שהעבודה הוזמנה על ידי מקבל השירות נובעת מרתיעת המשפט מלהכיר בעילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט, כאשר התובע נתן את טובת ההנאה מרצונו החופשי והבלתי פגום, ומבלי שנתבקש לעשות כן, בשל החשש מפני "כפיית טובת הנאה". לעומת זאת, "משהסכים הנתבע מראש או בדיעבד (הסכמה לקבל את הפעולה) שוב אין זו טובת הנאה שנכפתה עליו ואין מקום לדבר על "התנדבות" או התערבות בלתי מוצדקת בענייניו" (פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר, עמוד 235).
16. התובע הדגיש כי הוא פועל בעולם העסקי, וכי בעולם זה הנחת יסוד היא שאין אדם פועל לשם שמיים. על כן טען כי הוא זכאי לשכר ראוי כמי שפעל למען הזולת בנסיבות בהן הצד שכנגד (דהיינו טבע) ידע, או צריך היה לדעת, כי הוא מצפה לקבל שכר בעבור פעולתו.
טיעון זה אינו משכנע כלל בנסיבות המקרה בו עסקינן. התובע פנה לטבע, והציע לה לבחון את האפשרות להקים מפעל ברוסיה במתחם פארמה סיטי מוסקבה המזוהה עם מכרו, מר דוקוצ'ייב. במצב דברים זה, ובהעדר דרישה מראש מצידו של מר ארז לכך שטבע תשלם לו שכר או עמלה, רשאית הייתה טבע להניח כי האינטרס שלו בעיסקה נובע מכך שהוא שותף של מר דוקוצ'ייב, או שהוא זכאי לתשלום כלשהו ממנו. לפי עדות אנשיה שלא נסתרה, כך גם הניחה טבע הלכה למעשה (וראו סעיף 13 לתצהיר מר הורביץ, וסעיף 17 לתצהיר מר אוברמן, מהם עולה כי אנשי טבע ראו בתובע כמי ש"פעל מטעמו של דוקוצ'ייב (בין כנציג שלו ובין כשותף או בכל מעמד אחר)". אם כך, הרי שטבע לא הזמינה את שירותיו של התובע, ולא היה ברור לה, ולא צריך היה להיות ברור לה, שתדרש לשלם בעבורם. במצב דברים זה לא קמה לה חבות תשלום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (והשוו ר"ע 628/83 דליה תל אביב בע"מ נ' שפירא פ"ד לח(3) 462 (1984); פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמודים 243 – 244).
17. למעלה מהדרוש אוסיף כי במקרה שלפניי גם אם היה מוכח כי לטבע היה ברור, או צריך היה להיות ברור, שמר ארז מצפה לתשלום ממנה עבור שירותיו, עדיין לא היה מקום לחייבה בתשלום שכר ראוי, וזאת מאחר ששירותיו של מר ארז לא הניבו את התועלת המקווה, ותועלת פעולתו מבחינת טבע, ככל שהיתה כזו, היא אינצדנטלית, ואינה מזכה בתשלום (ראו פסקאות 12 – 14 לעיל). לעניין זה נאה לסיים בפסק דינה הקצרצר והמדוייק של השופטת דפנה ברק-ארז בעניין ילינק (שעסק במקרה בו המידע שסיפק התובע בוודאי הועיל לנתבע):