131. הנתבע טען כי לא בוצעו פרסומים כמובנם בלשון החוק, לחילופין וככל שימצא כי בוצע
פרסום כלשהו, הנתבע יטען כי הוא פעל מתוך חובה חוקית, מוסרית וחברתית לטובת אמם של הצדדים ולטובתו שלו, ותוך עניין משפחתי המצדיק את העמדת הדברים נכונה על דיוקם שכן התובע הוא שגרם לאותה מערכת יחסים משפחתית עכורה והנתבע נדרש להגן על עצמו ועל אמו מפני התובע.
132. בעניין שבפני נראה כי תוכנם וסגנונם של המכתבים אותם פרסם הנתבע אל אותם גופים
שונים, היה בוטה וייחס לתובע מעשי מרמה, גניבה ועוד, סגנונם של המכתבים/הפרסומים היה בוטה, שלא לומר גס במפגיע.
133. אין בידי הספק, שגם לו היתה לפרסומים, אותם מכתבים, מטרה לגיטימית (לשיטת
הנתבע), הרי שניתן היה להשיגה בשימוש בלשון מתונה ועניינית הרבה יותר. די לי מקריאת המכתבים ואותם כינויים בהם נקט הנתבע כלפי התובע, כדי להגיע למסקנה שבנסיבות העניין, ניתן היה להשיג את אותה מטרה בלשון מתונה ועניינית הרבה יותר , בדרך של בירור הדברים בטרם הגשת תלונות ושליחת מכתבים לבנקים ולגורמים נוספים.
134. אם אקח כדוגמא את המאמר המספר את סיפור חייה של אם הצדדים, אשר בה
--- סוף עמוד 28 ---
תוארו גם דברים בוטים על התובע, הרי שסביר כי מטרת המאמר הינה הנצחת האם המנוחה וסיפור חייה, ולא היתה כל חובה ל"שרבב" לאותו מאמר גם דברי ביזוי והשפלה אודות התובע.
135. גם במהלך דיון בפני, בין הצדדים, "לא שם" הנתבע מחסום על פיו וכינה בפני את התובע
כ"רוצח אמו, התובע נתן הצהרה שקרית במשטרה ובבית המשפט, ולבסוף, ככה נראה בית המשפט".
136. לטעמי, די בלשון המשתלחת והבלתי מרוסנת של הנתבע ובפרט בפרסומיו, כדי להגיע
למסקנה שאין מתקיימת לגביו החזקה כי הפרסום נעשה בתום הלב, כפי האמור בסעיף
16(א) לחוק.
137. חזקת היעדר תום הלב, מתקיימת מקום בו מתמלאים התנאים שבאחד משלושת
החלופות של סעיף 16(ב) לחוק.
138. סבורני כי, וכבר אמרתי זאת, הנתבע לא נקט אמצעים סבירים לבירור האמת, קודם
לפרסום. אם תרצה תאמר כי הנתבע לא טרח כלל לפעול בכיוון זה. התחשק לו לנאף, וכך עשה.
139. ניתן היה לצפות לכל הפחות (במבחן האדם הסביר), שהנתבע יבדוק מול הגורמים אליהם
שלח המכתבים, כך משל את אותו מכתב ששלח הוא אל עמותה לב הזהב באשר לחשבון המנוחה ואת אשר קרה מטעם התובע לפני שכתב את המכתב. זאת לא נעשה.
140. מהדברים העולים ומהיעדרן של הראיות, אשר לא צורפו ו/או הוכחו, ניכר שהנתבע לא