טרח לבחון המעשים ואת אותן עבירות פליליות אותם ייחס הוא לתובע, טרם כתיבת ופרסום מכתביו. הרי, שוב, יכול היה לערוך בירור חשבונות מול הבנק, תום בירורן של התלונות אותן הגיש למשטרת ישראל. אך לא! הנתבע בחר לפעול בכמה ערוצים בד בבד ופרסם דברי ביזוי והשמצה כנגד התובע בכמה מקומות יחדיו.
141. המסקנה היא כי הנתבע לא נקט בצעדים סבירים ומספקים לבירור האמת. מכאן,
שתנאיו של סעיף 16(ב) לחוק מתקיימים במלואם, וכפועל יוצא, קמה כנגד הנתבע חזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב.
בחינת ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, להן טען הנתבע (על אף היעדר תום הלב)
142. למותר לציין שהנתבע לא הפריך את החזקה כי פעל שלא בתום לב ומכאן שהוא אינו עומד
--- סוף עמוד 29 ---
בדרישה המקדמית של סעיף 15 לחוק. המשמעות היא שאין צורך שפסק הדין יבחן את התקיימותם של הסעיפים 15(2), 15(3), 15(5) ו-15(8) לחוק. יחד עם זאת, ולמען שלמות התמונה, מצאתי לנכון לסקור אותם בקצרה.
143. סעיף 15(2) - הנתבע לא הוכיח או נימק, לא בכתב טענותיו, לא בסיכומיו ואף לא
בחקירתו, מדוע היחסים בינו לבין מי מהמכותבים במכתביו הטילו עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסם את אותם פרסומים נשוא התובענה. גם כדי ל"שחרר" את אותה חסימה של חשבונות המנוחה, הרי שקיימים צעדים אחרים הנקוטים בחוק לשם כך.
הטענה הועלתה סתם כך והיא נדחית בהיעדר כל בסיס.
144. סעיף 15(3) - הפרסום במקרה זה נועד אולי לשם
הגנה על "עניין אישי כשר" של הגב' ק. ולא של הנתבע או של אותם נמענים למכתביו, או של הציבור בקריאת המאמר על אמם של הצדדים. אך למרבית הצער, חלק מן הפרסומים פורסמו כבר לאחר מותה. הנתבע לא הרים הנטל להראות שדבריו בעניין התובע "רוצח", גנב ועוד, נאמרו לצורך הגנה על אינטרס שלו או של אדם אחר. נוכח הקביעה של היעדר תום לב, איני רואה צורך להכריע בשאלה זו.
145. סעיף 15(8) - מכתביו של הנתבע הופנו לבעלי תפקיד מסויימים בבנק, לרופאה האישי של
המנוחה, למשרד ממשלתי ועוד. לפי חלופה זו, תהא הגנה מוגבלת רק לעניינים מסויימים, ביניהם לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין נשוא התלונה. אין חולק, כי יכול היה הנתבע להגיש תלונות כאלו ואחרות כנגד התובע למשטרת ישראל לצורך חקירתה אודות אותם מעשים אותם ייחס הנתבע לתובע. יחד עם זאת, גם בנסיבות אלו, לא תהיה לו לנתבע הגנה על פרסום התלונה, דבר הגשתה או תוכנה.