209. התובע טען כי אין ממש בטענות הנתבע לעניין פגמים בצוואה, שכן הצדדים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה, הצוואה נחתמה כדין על-ידי 2 עורכי דין והיא אינה לטובת מי מהם, המנוחה חתמה בעצמה, ובכל מקרה, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע וזה לא הורם ולו במעט.
210. באשר לטענת הנתבע כי התובע הפעיל על המנוחה "חנק כלכלי", התובע טען כי מדובר בטענה מגוחכת ואין בה ממש, שכן דאג הוא התובע לכל מחסורה. עוד הוסיף שלא נדרש היה כל לחץ
על המנוחה שכן היא העניקה את רכושה לשני בניה בצורה שווה והוגנת.
--- סוף עמוד 40 ---
211. התובע טען כי הנתבע הוא שעשה מעשים שונים עוד בעודה של האם בחיים, הוא שהפעיל לחץ והשפעה בלתי הוגנת, ניסה לבודד את המנוחה ממנו, כל זאת לצורך השתלטות על כספיה ורכושה, תוך משיכת כספים רבים מחשבונותיה וזאת לא כדין. כך, לטענתו, ממשיך המתנגד בעצם הגשת התנגדותו, לגזול את חלקו שלו ולהעביר אליו רכוש שאינו מגיע לו.
212. התובע טען כי הצוואה התקינה (לשיטתו) מבהירה כי משקפת את רצונה של המנוחה לשוויון בין האחים, שכן תמיד ציינה כך בעודה בחיים כי שני בניה יקבלו את רכושה בשווה, ויש לקיים את רצונה זה ולא לאפשר למתנגד לסכלו.
דיון והכרעה
213. למעלה מן הצורך, אתייחס בפתח דבריי בקצרה לעניין החרגת דירת המנוחה או רכוש אחר,
מעיזבונה של המנוחה.
214. עיקרה של המחלוקת בין האחים הוא בשאלה האם דירת המנוחה ואולי רכוש נוסף הם חלק
מעיזבון המנוחה (כפי שטען התובע), או שאת אלו יש לגרוע מן העיזבון, שעה שניתנו לנתבע במתנה על ידי האם המנוחה (כטענת הנתבע).
215. סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע כך:
"(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-
תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
216. מהוראות הסעיף, עולה בבירור כי מתנה שאדם נותן, על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו
של הנותן, יכולה להיעשות אך ורק באמצעות צוואה, וככל שלא נעשתה כך, הרי שהיא מבוטלת.
217. ועוד בהקשר זה, גם נקבע בפסיקה כך:
".......כי לא הייתה הקנית מתנה. לא ניתן ייפוי-כוח בלתי חוזר (ע"א 216/77 [2]) אלא
רק הצהרה, אשר לפי מהותה המשפטית לא שללה מנותן המתנה את החזרה הימנה.
זאת ועוד, המדובר במתנה, שצריכה הייתה להתבצע רק אחרי מותו של המנוח, ובתור
שכזאת הייתה בטלה (סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965)......
ההצהרה של המנוח, כפי שניתנה ביום 5.2.7, הייתה בגדר התחייבות מותנית לתת