אין יסוד לטענתן של המשיבות.
סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע לאמור:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב
כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
תנאי הכרחי להתגבשותה של עוולה זו הוא בקיומה של הפרת חוזה (ראה: פרופ' נ' כהן, "גרם הפרת חוזה" דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ו) 59). במקרה שלפנינו לא קיימת הפרת חוזה כאמור.
אשר לזכות ההפצה הבלעדית של המפיץ, הרי שזו לא הופרה. ראינו כי כל פעלה הוא כלפי היצרן אשר העניק אותה. היצרן לא הפר את התחייבותו למכור סחורתו בישראל אך ורק למפיץ הבלעדי. אף אם פחת ערכה של זכות ההפצה הבלעדית לאור היבוא המתחרה, אין פירוש הדבר כי זכותו של המפיץ הופרה.
אשר לטענה, כי פעולות היבואן המתחרה עלולות לגרור את הפרת ההתחייבויות החוזיות של המפיץ הבלעדי כלפי היצרן, הרי שאף בכך לא מצאתי ממש.
טענת המשיבות, לפיה ייתכן שהן תיאלצנה להפר חוזה, היא טענה המבוססת על חשש והשערה גרידא. אין ראיה כי הפרה כזו אכן תתרחש.
אין, לדעתי, מקום למנוע מראש מצב, אשר יש ספק אם הוא יתרחש. נוכל, לכן, להשאיר בצריך עיון לעת מצוא את הדיון בשאלת התגבשותה של עוולת גרם הפרת חוזה, במקרים מסוג זה שלפנינו.
אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור ומבטל את צו המניעה אשר הוצא כנגד המערער שלפנינו.
המשיבות יישאו בהוצאותיו של המערער (קרי המבקש) בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 000, 5ש"ח.
השופט ג' בך: אני מסכים.
השופט י' קדמי: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"א בטבת תש"ן (18.1.90).