3.7.6 לאחר שהתקבלה תשובתה של הנתבעת לפנייתו, אשר אמנם אין בה התייחסות עניינית לטענותיו ואין בה מענה של ממש לבקשתו לקבל את הדו"ח או את תמונת הרכב, לא ברור מדוע לא שילם התובע את הדו"ח והגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מקומיים, אלא ישב בחוסר מעש עד שבחודש מאי 2017 הוטל עיקול על חשבונותיו.
רק ביום 7.6.17 שילם התובע את הדו"ח ורק ביום 26.7.17 הגיש את בקשתו לביטול הדו"ח לבית המשפט לעניינים מקומיים.
מכאן שהתובע לא הזדרז לפעול, המתין משך מספר חודשים, ורק לאחר שהנתבעת מימשה את התראותיה והוטל עיקול על חשבונו – החל לנקוט בהליכים בהם היה עליו לנקוט מיד לאחר שנודע לו על דו"ח החנייה.
3.8 דו"ח החנייה בוטל בהסכמה בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר לו הסמכות העניינית לדון בעבירות חנייה.
משכך, תמונות הרכב מבצע את עבירת החנייה, אשר הוגשו רק תוך מהלך ישיבת ההוכחות (מוצגים נ/2 ו-נ/3), או אישורו של התובע שאמנם מדובר ברכבו המבצע לכאורה את עבירת החנייה (בעמ' 4 ש' 5-15) – אינן מעלות או מורידות ואין בהגשתן כדי לפגום כהוא זה בביטולו של הדו"ח.
לכל היותר יש בהצגתן בהליך לפניי כדי להעלות ביתר שאת את השאלה: מדוע לא נשלחו התמונות לתובע כאשר ביקש זאת?
מדוע היה צורך בהטלת עיקולים, בהליך בבית המשפט לעניינים מקומיים או בהליך זה כדי שהנתבעת תטרח ותציג, בשלהי חודש יוני 2018, את התמונות שהתובע ביקש ממנה עוד בתחילת שנת 2017?
3.9 אשר לטענת התובע בדבר פגיעה בשמו הטוב – אמנם, הטלת עיקול על חשבון בנק יכול ותשפיל אדם בעיני הבריות (סע' 1(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) או תבזה אותו בשל מעשה המיוחס לו (סע' 1(2) לחוק איסור לשון הרע; כאשר המעשה המיוחס הוא התחמקות מתשלום חוב).
אלא שמעבר לטענה הכללית כי שמו הטוב של התובע נפגע, לא מצאתי בטיעוני התובע, בכתב התביעה או בסיכומיו, כל התייחסות מפורטת ביחס להוראות חוק איסור לשון הרע או כל התמודדות עם הגנות אפשרויות העומדות לנתבעת.
גם הנתבעת מצידה, לא התייחסה (בהגנתה או בסיכומיה) להגנות העומדות לזכותה בהקשר זה.
בהעדר פירוט – מטעם שני הצדדים – איני מוצאת לטעון במקומם את שהיה על מי מהם לטעון. בתמצית אומר, כי ייתכן ועומדות לנתבעת ההגנות אשר בסע' 15(2) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובעות, כי -
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".