כאשר מדובר בהליך עיקול לגביית חוב בגין עבירת חנייה, ייתכן וניתן לראות בנתבעת כמי שאמונה על אכיפת חוקי החנייה בתחומיה, ועל כן גם כמי שנושאת בחובה החוקית, המוסרית והחברתית לביצוע פעולות גבייה, בהן פעולות לא נעימות כהטלת עיקולים אצל צדדים שלישיים;
ייתכן וניתן לראות בנקיטת פעולות גבייה כלפי סרבני תשלום כדי להגן על עניין אישי כשר של הציבור, אשר הנתבעת אמונה על כספו כרשות ציבורית (על תחולת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע גם על אישיות משפטית שאינה בשר ודם ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 295).
בנוסף, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, משך כחמישה חודשים, על אף ההתראות שקיבל, לא מצא התובע לנכון לנקוט אמצעים בכדי לעכב או להפסיק את הליכי הגבייה; בכוחו של התובע היה למנוע את הפגיעה הנטענת בשמו הטוב, אלא שהוא לא עשה כן ובחר להמתין עד התוצאה הצפויה, עליה התריאה הנתבעת פעם אחר פעם – הטלת העיקול על חשבונו.
בנסיבות אלה, איני סבורה שיש מקום לפיצוי התובע בגין פגיעה בשמו הטוב.
4. הנזק
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כמפורט לעיל, את אחריותו של כל אחד מהם להשתלשלות המאורעות, אני סבורה כי בנסיבות העניין, בהעדר הוכחת נזק ע"י התובע, בהינתן כי נזקו אמנם מצטמצם לעגמת נפש שנגרמה לו בעיקול חשבונו, ונוכח התנהלותו של התובע אשר תרמה להטלת העיקול ולעגמת הנפש בעקבותיו, אף בשים לב לגובה החוב המקורי (750 ש"ח כאמור לעיל) יש מקום לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 2,000 ש"ח לתובע, בגין עגמת הנפש.
5. אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 2,000 ש"ח.
בנסיבות העניין, נוכח אחריותו של התובע כמפורט לעיל, בשים לב לפער המשמעותי שבין סכום התביעה לחיוב בפסק הדין, אני סבורה שעל כל צד לשאת בהוצאותיו, וכך אני מורה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י' אב תשע"ח, 22 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
רויטל באום