בית משפט השלום בחיפה
תא"מ 4496-01-18 וקסלר נ' עיריית חיפה
לפני כב' השופטת רויטל באום
תובע ישראל וקסלר
נגד
נתבעת עיריית חיפה
פסק דין
לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר.
1. טענות הצדדים
1.1 לטענת התובע, בחודש דצמבר 2016 קיבל דרישת חוב מוגדלת מהנתבעת באמצעות חברת הגבייה מילגם בשל עבירת חנייה שביצע כביכול ביום 4.9.15.
1.2 בעקבות דרישה זו, פנה התובע לנתבעת מספר פעמים, הסביר כי מעולם לא קיבל את הדו"ח, ביקש להפסיק את הליכי הגבייה כנגדו ולשלוח אליו את הדו"ח ותמונת הרכב מבצע העבירה, על מנת שתינתן לו הזכות להישפט.
1.3 הנתבעת הודיעה כי היא מסרבת לעצור את הליכי הגבייה מטעמה, ובחודש מאי 2017 הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע.
בתשובותיה לפניות התובע, טענה הנתבעת כי הדו"ח נשלח לתובע עפ"י כתובתו הרשומה במשרד הרישוי, במועדים כנדרש בחוק; לטענת התובע, מדובר בנימוק בלתי חוקי הואיל ולפי תיקון חוק סדר הדין הפלילי משנת 2007 היה על הנתבעת לשלוח את הדו"ח למענו כפי המופיע במשרד הפנים (בהודעת התובע מיום 1.3.18, הפנה התובע להוראות תקנה 13(א1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961).
לטענת הנתבעת, עבירת החניה נעשתה ברכב "ליסינג" שהיה בשימוש התובע, חברת הליסינג העבירה לנתבעת הודעת הסבה לדו"ח על שם התובע, ולאחר שהקנס לא שולם ולא הוגשה בקשה להישפט, פעלה הנתבעת בהליכים לגבייתו.
1.4 לאחר הטלת העיקול על חשבונו, שילם התובע את הקנס המוגדל וכן הוצאות גבייה בסכום כולל של 959.86 ש"ח (דו"ח החנייה עמד במקור על הסך של 750 ש"ח), ועתר לבית משפט לעניינים מקומיים בבקשה לביטול הדו"ח.
לטענתו, ביום 26.10.17, נעתר בית המשפט לעניינים מקומיים לבקשתו, הורה על ביטול כתב האישום והחזר הכספים ששילם, אך בפועל - הנתבעת השיבה לתובע סך של 775 ש"ח בלבד.
לטענת הנתבעת, ההחלטה שניתנה בבית משפט לעניינים מקומיים ניתנה בהסכמת שני הצדדים, לפנים משורת הדין מבחינתה של הנתבעת, לא צוין בה כי לתובע זכות לתבוע נזקים או סעדים נוספים, כך שחלים על התובע דיני ההשתק בקשר עם תביעתו בהליך דנן.
אומר כבר כעת, כי לטענות הנתבעת ולפיהן מדובר בחזרה מכתב האישום 'לפנים משורת הדין' אין כל זכר בפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים. בנוסף, בית משפט אינו צריך לסייג קביעותיו ביחס לשאלה האם לצדדים זכות להגיש תביעות נוספות אם לאו, בפרט - משלא התבקש לעשות כן, כפי המקרה דנן.
1.5 לטענת התובע, בהתנהלותה כמפורט לעיל הנתבעת התרשלה כלפיו, אף פגעה בשמו הטוב וגרמה לו לעגמת נפש וטרדה, ועל כן הוא עותר לחייב אותה לשלם לו את הסך של 50,185 ש"ח, לפי הפירוט הבא –
1.5.1 סך של 40,000 ש"ח בגין עגמת הנפש הרבה והפגיעה בשמו הטוב, עת הטילה הנתבעת עיקולים על חשבונותיו שלא כדין – פעולה המהווה פרסום לשון הרע;
ביחס לרכיב זה טוענת הנתבעת כי התובע ידע על הדו"ח חודשים רבים בטרם הוטל העיקול, אך בחר שלא לשלמו ולא להגיש בקשה לביטולו בבית המשפט; הנתבעת טוענת שדי בעצם ידיעתו של התובע על הדו"ח במועדים כאמור לעיל כדי שטענותיו ידחו, מה גם שהדו"ח נשלח לכתובת הנכונה - הכתובת כמופיע במשרד הרישוי.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת הרשלנות הנטענת בהעדר דרישה לקבלת כל סעד בגינה, אף יש לדחות את טענת לשון הרע בהיעדר פירוט.
1.5.2 סך של 10,000 ש"ח בגין עיסוקו והוצאותיו בהליך בבית משפט לעניינים מקומיים;
ביחס לרכיב זה, טוענת הנתבעת כי משנוהל הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בו ניתנה החלטה סופית בעניין, אין התובע רשאי לתבוע בבית משפט זה הוצאותיו, אותן היה עליו לדרוש בבית המשפט לעניינים מקומיים.
אומר כבר כעת, כי טענה זו של הנתבעת מקובלת עליי; אין לבית משפט זה סמכות לקבוע מהן הוצאות המשפט אשר ייתכן והיה מקום לבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים. אם התובע לא טרח לעמוד על הוצאותיו במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים (וכעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים – אף לא טרח להישאר לדיון בעניינו), אין מקום לפסיקתם במסגרתו של הליך זה. כל הליך – והוצאותיו, כפי שיקול הדעת של בית המשפט לפניו נדון אותו הליך.
1.5.3 סך של 185 ש"ח ששולם על ידו ולא הושב לו ע"י הנתבעת חרף ביטול הדו"ח והוראת בית המשפט לעניינים מקומיים על השבת הכספים.
ביחס לרכיב זה, טוענת הנתבעת כי אי ביצוע ההחזר המלא מקורה בטעות בתום לב, ובכל מקרה – אין מקום לחיובה ע"י בית משפט זה בהשבתו לתובע, משנקבע כבר ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים שעליה לעשות כן.
הדיון בעניין זה התייתר, הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר שהוגשה תביעה זו, הושב הסכום לתובע (וראו: הצהרת ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 21.6.18 בעמ' 8 ש' 5), ומשכך – אין עוד מקום לחיוב הנתבעת בתשלומו.
2. ההליך
2.1 ביום 2.3.18 הוריתי על הגשת ראיות הצדדים, והם הודיעו כי הם מבקשים לראות בתצהירים שצורפו לכתבי טענותיהם כראיות מטעמם (תצהיר התובע מטעמו ותצהיר הגב' ריקי קדוש מטעמה של הנתבעת).
2.2 ביום 13.5.18 התקיימה ישיבה מקדמית במסגרתה ניתנה הצעתי לב"כ הצדדים, אך ההצעה לא התקבלה, ומשכך נקבע התיק לשמיעת ראיות.
2.3 ערב ישיבת ההוכחות בתיק, ביום 20.6.18 הגישה הנתבעת בקשה לצירוף ראיה – מסמכים שהתובע מסר לחברת ההשכרה, הכוללים צילום רישיון הנהיגה שלו בו רשומה הכתובת אליה נשלח הדו"ח. בהחלטתי מאותו יום הוריתי כי ב"כ הנתבעת יוכל תוך מהלך חקירת התובע – להציג לתובע את המסמכים ואם התובע יאשר נכונותם, יוכל ב"כ להגישם באמצעותו.
2.4 ביום 21.6.18 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, ובסיומה הוריתי על הגשת סיכומים.
סיכומי התובע הוגשו ביום 1.7.18. סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 13.7.18.
3. דיון והכרעה
3.1 אין חולק, כי מדובר בדו"ח חנייה מיום 4.9.15.
3.2 טענתו של התובע, כי לא קיבל מעולם את הדו"ח (בין באמצעות הדבקתו על שמשת הרכב ובין באמצעות הדואר) - הוכחה.
3.2.1 ראשית אומר, כי מהתרשמות בלתי אמצעית מהתובע עצמו, אני מאמינה לו שאמנם לא ידע על קיומו של הדו"ח עד לקבלת מכתב הנתבעת בחודש דצמבר 2016.
3.2.2 שנית, מחומר הראיות עולה שהודעת תשלום קנס נשלחה ע"י הנתבעת לחברת השכרת הרכב, אשר מצידה ביקשה, במכתבה מיום 25.10.15, להסב את הדו"ח של שמו של התובע (נספח ב' לכתב ההגנה; להלן – "מכתב ההסבה").
בחקירתה הנגדית, טענה נציגת הנתבעת, שהדו"ח נשלח לתובע לפי פרטיו כמופיע במכתב ההסבה, כלומר – לפי כתובתו הרשומה על גבי רישיון הנהיגה שמסר לחברת ההשכרה. נציגת הנתבעת טענה כי המשלוח נעשה עפ"י האמור במכתב ההסבה, בהתאם לנוהל המקובל אצל הנתבעת.
לא זו בלבד שטענה זו הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית, היא אף לא גובתה בראיה כלשהי: לא הוצגה כל ראיה על משלוח הדו"ח לתובע ולא הוצגה כל ראיה על קיומו של נוהל כנטען בעניין זה ע"י העדה (ראו: עמ' 5 ש' 29-32 בחקירתה הנגדית של העדה).
בנסיבות אלה בהן כלל לא הוכח ע"י הנתבעת מסירת הדו"ח לידי התובע, ממילא מתייתר הדיון בשאלה לאיזה כתובת היה על הנתבעת לשלוח את הדו"ח – האם זו שהופיעה במשרד הרישוי (כנטען ע"י הנתבעת) או זו שהופיעה במשרד הפנים (כנטען ע"י התובע).
3.3 הוכחה גם טענתו של התובע, כי דבר קיומו של הדו"ח נודע לו רק בחודש דצמבר 2016 עם קבלת דרישת החוב המוגדלת מיום 5.12.16, אשר נשלחה לכתובתו המעודכנת (נספח ב' לבקשת התובע לביטול דוח חניה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים, וצורפה לכתב התביעה).
הנתבעת טוענת, כי מטופס 'מעקב משלוחים' אשר צורף על ידה לכתב ההגנה (ראו בעמ' 5 לנספח ו' לכתב ההגנה) עולה שמכתבה הנ"ל מיום 5.12.16 הגיע ליעדו (קרי – לכתובת התובע) רק ביום 27.12.16, כך שלא ייתכן שמכתב התובע מיום 21.12.16 בא כתגובה לו. מכאן מבקשת הנתבעת להסיק שהתובע ידע על הדו"ח עוד לפני חודש דצמבר 2016.
דין הטענה להידחות. לעניין זה מקובלים עליי דברי ב"כ התובע (בהתייחסו לטופס 'מעקב משלוחים'), בסעיף 9 לסיכומיו –
"מדובר במסמך שלא ברור איזו משמעות ראייתית ניתן לייחס לו ואף אם ננסה נראה כי לא ניתן להסיק ממנו דבר, שהרי תאריך מכתב הנתבעת הינו 05.12.16 ואילו עיון במסמך "מעקב המשלוחים" נרשם כי נשלח עוד קודם לכן [דבר הדואר התקבל למשלוח ביום 4.12.16 – ר.ב.]. ומעבר לכל, אם ב"כ הנתבעת כה משוכנע בצדקתו מדוע לא הוכיח משלוח הודעת קנס לתובע או צירף מכתב הקודם לאותה דרישת חוב ראשונה שנשלחה לתובע?!".
על כן, אני קובעת כי לתובע נודע על קיומו של הדו"ח רק בחודש דצמבר 2016.
3.4 אין חולק, כי בחודש דצמבר 2016 פנה התובע לנתבעת כדי לקבל את הדו"ח המקורי ולראות צילום של הרכב חונה שלא כחוק, אך הנתבעת לא השיבה עניינית לבקשתו, לא שלחה לו את הדו"ח או את צילום הרכב. כן אין חולק, שהנתבעת דחתה את בקשת התובע לביטול הדו"ח או לעיכוב הליכי הגבייה (וראו בנספחי התביעה את מכתבי התובע מיום 21.12.16, 7.2.17 ו–21.5.17 ומכתבי הנתבעת מיום 25.4.17 ו–12.7.17).
כן אין חולק, כי במסגרת הליכי הגבייה הטילה הנתבעת בחודש מאי 2017, כחמישה חודשים לאחר שנודע לתובע דבר קיומו של הדו"ח, עיקול על חשבונו של התובע (מכתב הבנק מיום 16.5.17 וכן מכתב הנתבעת לתובע מיום 23.5.17 שכותרתו "הודעה לסרבן על תפיסת נכס שעוקל" שצורפו כחלק מנספחי התביעה).
3.5 התובע טוען לרשלנות הנתבעת בהתנהלותה כלפיו בקשר עם הדו"ח, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו, שמעתי את עדי הצדדים וקראתי סיכומיהם באתי לכלל מסקנה כי אמנם יש יסוד לטענת התובע בהקשר זה, אך עם זאת לא ניתן להתעלם מחלקו של התובע והתנהלותו שלו, המהווים 'אשם תורם' של ממש (סע' 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).
ראשית אתייחס לרשלנות הנתבעת ולאחר מכן – לחלקו של התובע בגרם הנזק.
3.6 רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי במספר פעולות ומחדלים וכדלקמן:
3.6.1 ראשית, הנתבעת לא שלחה לתובע את הדו"ח, למצער - לא הוכיחה משלוח הדו"ח, ובכך מנעה מהתובע את זכותו לבחור כיצד להתמודד עמו.
3.6.2 בהמשך, התובע פנה מיוזמתו אל הנתבעת בבקשה מפורשת לקבלת הדו"ח וצילום הרכב, וכלשונו -
"מבקש לקבל את הדוח המקורי כך שתהיה לי הזכות להישפט...אשמח לראות צילום של הרכב חונה שלא כחוק"
(מכתבו לנתבעת מיום 21.12.16).
בחקירתו הנגדית אמר התובע, ואני נותנת אמון בדבריו –
"אני לא ידעתי על הדו"ח. אם העירייה הייתה שולחת לי את התמונה הזו לא היינו יושבים כאן. כל מה שביקשתי זה את התמונה"
(עמ' 4 ש' 22-23).
תשובתה של הנתבעת לפניות התובע, כי –
"בגין הדו"ח הנ"ל נשלחה אליך הודעת תשלום קנס בדואר רשום, כפי שהייתה רשומה במאגר המידע של משרד הרישוי"
(מכתבה מיום 25.4.17),
אינה מספקת, הן מאחר והנתבעת אינה מתייחסת עניינית לטענת התובע כי בפועל לא קיבל את הודעת תשלום הקנס והן מאחר והנתבעת אינה מתייחסת כלל לבקשת התובע לקבל צילום של הרכב.
יובהר - גם אם הנתבעת לא קיבלה את מכתבו של התובע בסמוך לאחר שנשלח בחודש דצמבר 2016, אלא רק בחודש פברואר 2017 – גם אז, כשלושה חודשים עובר להטלת העיקול על חשבונותיו, לא מצאה הנתבעת לנכון להעביר לעיון התובע את הדו"ח או את תמונת הרכב, כפי בקשתו וכפי זכותו לקבל, כאשר הנתבעת יכולה הייתה לשלוח לו מסמכים אלה המוחזקים בידיה, וסירובה לעשות כן – אינו ברור.
3.6.3 מכאן שהנתבעת התרשלה גם כאשר לא המציאה לתובע את הדו"ח המקורי וגם כאשר מאנה לעשות כן לאחר שהתובע פנה אליה מיוזמתו, תוך שהיא ממשיכה בהליכי הגבייה ללא התייחסות עניינית לפניותיו.
3.7 אלא שכאמור, גם לתובע אחריות להטלת העיקול.
3.7.1 התובע ידע על הדו"ח כבר בחודש דצמבר 2016.
3.7.2 בדרישת החוב המוגדלת שקיבל, נרשם במפורש –
"באם חובך לא ישולם תוך 25 ימים מיום המצאת הודעה זו, תהיה העירייה רשאית...לעקל את חשבונך בבנק...".
מכאן, שבתוך פחות מחודש ימים מקבלת דרישת התשלום המוגדלת, היה על התובע לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה מתאימה או לשלם את הדו"ח – או לבצע את שתי הפעולות גם יחד, כפי שאמנם עשה בסופו של דבר - בחלוף חצי שנה.
3.7.3 הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח סברת התובע, כי הנתבעת אינה מתייחסת לפנייתו מיום 21.12.16, וזאת משלא קיבל כל תגובה במשך חודש וחצי.
3.7.4 לא ברור מדוע המתין התובע עד לחודש פברואר 2017 כדי לשלוח את מכתבו בשנית לנתבעת, אף לא ברור מדוע המתין התובע כחודשיים וחצי נוספים עד קבלת תשובתה של הנתבעת מיום 25.4.17. לטעמי, משנוכח התובע לדעת, בחודש ינואר, פברואר או אף במרץ 2017, כי אינו מקבל מענה לפניותיו, שומה היה עליו לנקוט בהליך המשפטי המתאים ולא להמתין בחוסר מעש.
3.7.5 כאשר בסופו של דבר הואילה הנתבעת להשיב לפניות התובע, רשמה בתשובתה, בין היתר -
"הנך נדרש להסדיר חובך בהקדם...יודגש כי אין בהתכתבות זו בכדי לעכב הליכי הגבייה וצבירת ריבית פיגורים".
3.7.6 לאחר שהתקבלה תשובתה של הנתבעת לפנייתו, אשר אמנם אין בה התייחסות עניינית לטענותיו ואין בה מענה של ממש לבקשתו לקבל את הדו"ח או את תמונת הרכב, לא ברור מדוע לא שילם התובע את הדו"ח והגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מקומיים, אלא ישב בחוסר מעש עד שבחודש מאי 2017 הוטל עיקול על חשבונותיו.
רק ביום 7.6.17 שילם התובע את הדו"ח ורק ביום 26.7.17 הגיש את בקשתו לביטול הדו"ח לבית המשפט לעניינים מקומיים.
מכאן שהתובע לא הזדרז לפעול, המתין משך מספר חודשים, ורק לאחר שהנתבעת מימשה את התראותיה והוטל עיקול על חשבונו – החל לנקוט בהליכים בהם היה עליו לנקוט מיד לאחר שנודע לו על דו"ח החנייה.
3.8 דו"ח החנייה בוטל בהסכמה בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר לו הסמכות העניינית לדון בעבירות חנייה.