משכך, תמונות הרכב מבצע את עבירת החנייה, אשר הוגשו רק תוך מהלך ישיבת ההוכחות (מוצגים נ/2 ו-נ/3), או אישורו של התובע שאמנם מדובר ברכבו המבצע לכאורה את עבירת החנייה (בעמ' 4 ש' 5-15) – אינן מעלות או מורידות ואין בהגשתן כדי לפגום כהוא זה בביטולו של הדו"ח.
לכל היותר יש בהצגתן בהליך לפניי כדי להעלות ביתר שאת את השאלה: מדוע לא נשלחו התמונות לתובע כאשר ביקש זאת?
מדוע היה צורך בהטלת עיקולים, בהליך בבית המשפט לעניינים מקומיים או בהליך זה כדי שהנתבעת תטרח ותציג, בשלהי חודש יוני 2018, את התמונות שהתובע ביקש ממנה עוד בתחילת שנת 2017?
3.9 אשר לטענת התובע בדבר פגיעה בשמו הטוב – אמנם, הטלת עיקול על חשבון בנק יכול ותשפיל אדם בעיני הבריות (סע' 1(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) או תבזה אותו בשל מעשה המיוחס לו (סע' 1(2) לחוק איסור לשון הרע; כאשר המעשה המיוחס הוא התחמקות מתשלום חוב).
אלא שמעבר לטענה הכללית כי שמו הטוב של התובע נפגע, לא מצאתי בטיעוני התובע, בכתב התביעה או בסיכומיו, כל התייחסות מפורטת ביחס להוראות חוק איסור לשון הרע או כל התמודדות עם הגנות אפשרויות העומדות לנתבעת.
גם הנתבעת מצידה, לא התייחסה (בהגנתה או בסיכומיה) להגנות העומדות לזכותה בהקשר זה.
בהעדר פירוט – מטעם שני הצדדים – איני מוצאת לטעון במקומם את שהיה על מי מהם לטעון. בתמצית אומר, כי ייתכן ועומדות לנתבעת ההגנות אשר בסע' 15(2) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובעות, כי -
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".
כאשר מדובר בהליך עיקול לגביית חוב בגין עבירת חנייה, ייתכן וניתן לראות בנתבעת כמי שאמונה על אכיפת חוקי החנייה בתחומיה, ועל כן גם כמי שנושאת בחובה החוקית, המוסרית והחברתית לביצוע פעולות גבייה, בהן פעולות לא נעימות כהטלת עיקולים אצל צדדים שלישיים;
ייתכן וניתן לראות בנקיטת פעולות גבייה כלפי סרבני תשלום כדי להגן על עניין אישי כשר של הציבור, אשר הנתבעת אמונה על כספו כרשות ציבורית (על תחולת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע גם על אישיות משפטית שאינה בשר ודם ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 295).
בנוסף, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, משך כחמישה חודשים, על אף ההתראות שקיבל, לא מצא התובע לנכון לנקוט אמצעים בכדי לעכב או להפסיק את הליכי הגבייה; בכוחו של התובע היה למנוע את הפגיעה הנטענת בשמו הטוב, אלא שהוא לא עשה כן ובחר להמתין עד התוצאה הצפויה, עליה התריאה הנתבעת פעם אחר פעם – הטלת העיקול על חשבונו.
בנסיבות אלה, איני סבורה שיש מקום לפיצוי התובע בגין פגיעה בשמו הטוב.
4. הנזק
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כמפורט לעיל, את אחריותו של כל אחד מהם להשתלשלות המאורעות, אני סבורה כי בנסיבות העניין, בהעדר הוכחת נזק ע"י התובע, בהינתן כי נזקו אמנם מצטמצם לעגמת נפש שנגרמה לו בעיקול חשבונו, ונוכח התנהלותו של התובע אשר תרמה להטלת העיקול ולעגמת הנפש בעקבותיו, אף בשים לב לגובה החוב המקורי (750 ש"ח כאמור לעיל) יש מקום לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 2,000 ש"ח לתובע, בגין עגמת הנפש.
5. אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 2,000 ש"ח.
בנסיבות העניין, נוכח אחריותו של התובע כמפורט לעיל, בשים לב לפער המשמעותי שבין סכום התביעה לחיוב בפסק הדין, אני סבורה שעל כל צד לשאת בהוצאותיו, וכך אני מורה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י' אב תשע"ח, 22 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
רויטל באום